מתוך הבלוג של ג'יימס הווארד קנסטלר –
איפה שלא ייפגשו המודעים סביבתית בימים אלו, יבבה חסרת מנוח עולה מגרונותיהם במהרה, שמסתימת בזעקה ל'פתרונות'. דוגמא לכך זכיתי לראות בפסטיבל הסרטים של טלוריד, שם הייתי בשבוע שחלף, יחד עם עוד כמה מאות 'מודעים' שירקו פליטות אגזוז בטיסתם על פני הסטרטוספירה, בדרכם אל הפסטיבל. שני הנושאים העיקריים של הפסטיבל היו ההתחממות הגלובאלית, ושיא תפוקת הנפט.
סרטים דוקומנטריים מפחידים ומצגות פוואר פוינט מטלטלות הוצגו למכביר (בין היתר מאת דניס דימיק, העורך של הנשיונאל ג'יאוגרפיק, דניאל נוקרה מ-MIT, וממני), וככל שהבוקר התקדם התפשט אי נחת בקרב הקהל, עד שכאשר לבסוף העלה אחד המרצים על בדל שפתיו את המילה 'פתרונות', פלט הקהל אנחת רווחה.
זה עשה אותי עוד יותר עצבני, משום שהכמיהה הזו ל'פתרונות' נראית לי כמשאלה חסרת בסיס לגלולת קסם, לקרש הצלה, ל'טכנו-פתרונות' שיאפשרו לנו המרה חסרת טלטולים וטרדות מכלכלת הפחמן המחצבי, למשהו אחר שסיכויו להשמיד את האקוסיסטמה (ואת האנושות עימה) פחותים. ונדמה לי כי המשאלה הזו כשלעצמה, עומדת בשורש בעיותינו – בוודאי בבסיס האין אונות שלנו כשזה נוגע להבנת עומק הבעיה.
ואת שכתבתי כאן, אמרתי גם אמרתי לעמיתי בפסטיבל, מה שכמובן עיצבן אותם עד-לא-ידע.
עמדתי בנושא יכולה בקלות להתפרש לא נכון. אני לא רוצה שהאנושות תקרוס (אני אוהב להאזין למוצארט ומעריך טיפולי שורש בשן). אני לא מעונין בהכחדתו של ההומוספיינס ושל כדור הארץ בכלל. אני בהחלט לא מאמין בחוסר עשייה לנוכח מצב החירום המתממש ובא. אך באותה מידה אני לא מאמין שביכולתנו להמיר את הדרך בה אנו חיים כיום למשהו אחר ללא שום הקרבה. האם ארה"ב תהיה מקום טוב יותר אם נריץ את וול מארט ולאס ווגאס על טורבינות רוח? לא נראה לי. האם הציבור ירוויח ממאה שנים נוספות של פרברים – ושל כלכלה שבעיקרה מבוססת על תפיחתם המתמדת? כל הפרוזאק שבעולם לא יעזור כנגד חוק התפוקה השולית הפוחתת.
במסעותיי נכחתי לראות ענין מטריד בקרב החוג המצומצם של אינטלקטואלי הסביבה המיודעים: הם מקדשים את הסטטוס קוו באותה מידה (גם אם אחרת) כמו המטומטמים מנסק"ר (אירגון מרוצי מכוניות) ומתכנני מרכזי הקניות. גם הם רוצים מכוניות, ואת כל הזכויות (כגון חניה חופשית וחיי כפר) הבאות איתן. בדיוק כמו צרכני וול מארט למיניהם. אם זה לא המקרה, אז מדוע הם קופצים על הגגות בכל עת שהם רואים איזו מכונית מודרנית שרצה על משהו שהוא לא סולר או בנזין? מדוע הם משקיעים את מאמציהם בדברים כגון אלה, ולא ביצירת קהילות אנושיות, וברפורמה של חוקי שימוש הקרקע המטופשים שלנו?
מקרה שכזה אירע לפני מספר שנים בקולג' מידלבורי שבוורמונט, כאשר תומכי ביודיזל נזעמים הסתערו עלי בשל חוסר התלהבותי מהפיתרון הייחודי שלהם – שהיה נראה בעיקר כאמצעי שיאפשר להם להמשיך לנהוג ברכבי השטח המשפחתיים שלהם למשטחי הסקי של אותה מדינה פרוגרסיבית. הרצון להמשיך ולנהוג במכוניות שלנו מראה עד כמה חסר דיון ציבורי אמיתי בנושא ההתחממות הגלובאלית ומשבר הנפט בכל הרמות. אפילו זקני הצווארון הלבן של התנועה הסביבתית מדברים בטון הנ"ל ללא הרף. הניצחון הגדול הראשון יגיע כשאלו סוף סוף יסתמו את הפה, וישימו את פעמיהם אל עבר משימות אחרות.
מצדדי הסביבה עדיין נעולים במקח הפאוסטיאני של הטכנולוגיה, ללא מודעות לגבי תפוקתה השולית הפוחתת. בכך הם הפכו במידת מה לכלים שלא מדעת של האווילים והמרושעים שמנהלים את הפוליטיקה ואת הכלכלה כאן. במה שנוגע לקבוצה הזו שהתאספה בטלוריד, מדובר בעיקר באקו-הרפתקנים (מטפסי הרים, טרקרים, אנשי רפטינג) שההתאהבות שלהם בציוד טכנו-הרפתקני הולך ומשתכלל, הרחיבה משמעותה להתאהבות ב'טכנו-פתרונות' קסומים שיתקנו את בעיות האקלים והמחסור בנפט.
והרקע לפסטיבל – עיירת אתר הסקי שלמרגלות הרי הרוקי – השרה לרגעים סחרחורת מבחילה כאשר חושבים על ארמונות העץ הגרנדיוזיים שנבנו ע"י מפיקים הוליוודים, שעשו את הונם ממכירת פנטזיות אוננות אלימות לבני טיפש עשרה. אי אפשר היה להתעלם מכך ששלושת רבעי החנויות שברחוב הראשי של העיירה הן בעצם משרדי מכירות נדל"ן.
אך אינני רוצה להיות מפורש שלא כהלכה עוד יותר כמי שמאנפף את אלו שהזמינו אותי לכאן, כמו שאינני רוצה להתעלם מאופן הגעתי הנה (במטוס ואז במסחרית). חשבתי רק ששווה להתעכב על המסר הקצר הבא: בואו נפסיק לדבר על יצירת מכוניות טובות יותר, ובואו נתחיל לדבר על שינוי הדרך שבה אנו חיים על האדמה – משום שממילא נאלץ לעשות זאת לבסוף.
מאי 28, 2007.
ראו גם את "מצב החירום הממושך".
