בעשור האחרון, רשיונות לחיפוש ופיתוח מאגרי הגז הטבעי של ישראל חולקו בחינם, בהיחבא, ללא מכרזים, בתקווה שהדבר ישרת מטרה עקרונית של השגת עצמאות אנרגטית. עכשיו, לאחר שהתגלו מאגרי הגז, הזכיינים דורשים אישור יצוא כדי למקסם את רווחיהם. האישור שווה להם מיליארדים, אבל יחייב את המדינה להמשיך לייבא תחליפי גז, מה שיעלה במשך השנים מאות מיליארדים לציבור. ובכל זאת, וועדה ממשלתית, וועדת צמח, לא רק המליצה שהממשלה תיתן את האישור אלא המליצה שאישור יינתן בחינם.

כאן רשימת הטענות העיקריות לייצוא יחד עם הסברים שמפריכים אותם.  אבל מראש כדאי להזכיר את הפגם העיקרי בהתנהלות הוועדה. התפקיד של דרג המקצועי של הממשלה אמור להיות להציג אפשרויות עם השלכות שונות כדי לתת לדרג הפוליטי להכריע בין אפשרויות אלה, או בתמהיל שלהן. כפי שמוסבר למטה, וועדת צמח הזניחה את תפקידה, ולא טרחה להציג נתונים לבסס את מסקנותיה, כמו חישובי הכנסות המדינה מיצוא, עלויות פיתוח מאגר לוויתן, או מחיר השוק המקומי שניתן להשיג בתנאי תחרות (שגם הוצגה כמטרת יצוא).*

1) כדאי למדינה ליהנות מהמיסים (שיושקעו למען צמיחה, חינוך, רווחה, אנרגיה ירוקה, וכו').  

תקבולי המדינה מייצוא (מתמלוגים ומסים) יהיו מזערים מאוד יחסית לערך הגז עצמו למדינה. הגז במאגר לוויתן שווא היום כ-350 מיליארד דולר כתחליף לנפט וגז נוזלי מיובא ($20 ל-mmbtu). לעומת זאת, התקבולים יהיו מוגבלים לרווחים על המחיר המקומי, ולכן לא יגיעו אפילו ל-15% מהערך (מקסימום כחצי ממחיר מקומי של כ-$6 ל-mmbtu).

גם יתכן שערך הגז לא ישאר קבוע לאורך העשורים הבאים. כאשר יש סיכון שמחירי משאבי האנרגיה בעולם יעלו באופן משמעותי בעתיד ושאספקת האנרגיה אף תהיה מוגבלת, מובן מאליו שיש לשמור על נכס אנרגיה כשהוא חיוני לקיום המדינה. (אגב, כאשר המחיר שלפיו ייחשבו את גובה המסים יהיה המחיר בארץ, המסים יהוו החזר על מחירים מקומיים גבוהים, ולא יתגמלו את הציבור על אובדן המשאב. כשמחשבים את העלויות למדינה כמו אבטחת המתקנים, תקבולי המדינה נטו מייצוא יהיו עוד יותר קטנים.)

2) כדאי למכור לפני שטכנולוגיות חדשות יבטלו את הצורך לגז (טכנולוגיות חדשות כמו פראקינג, אנרגיה סולארית, או מימן ).

אם מחיר הגז יירד בטווח הקצר, גם המיסים ירדו. לגבי הטווח הארוך, המדינה איננה חברה בע"מ שאמורה לקחת סיכונים כדי להשיג רווחים, אלא ההיפך, על המדינה למנוע סיכונים גם שזה כרוך בעלויות. כאשר יש לנו נכס ביד שימנע את הסיכונים של חוסר וודעות באספקת אנגריה בעתיד, על המדינה לשמור היטב על הנכס.

לגבי טכנולוגיות חדשות, עדיף לחכות עד שיוכיחו את עצמן.  פראקינג הוריד את מחיר הגז בארה"ב בגלל עודף ההיצע, לא מכיוון שהשיטה זולה, ויתכן שיש עלויות סביבתיות שגם לא נלקחות בחשבון. המחיר הנמוך בארה"ב גם לא השפיע הרבה על המחיר ביתר העולם.

אנרגיה סולרית לא יכולה להוות מקור לכל צרכי האנרגיה של המדינה, מכיוון שהשמש לא זורחת כל הזמן (מתקן להפקת אנרגיה סולרית גם הוא אינו בר קיימא, אלא מתקן תעשייתי שצריכים לשפץ ואף להחליף מדי פעם). מימן אינו מקור לאנרגיה, אלא שיטה לאגירת אנרגיה, וכיום היא שיטה מאוד לא יעילה.

3) זכות היזמים: מגיע להם להרוויח.

בתהליך החיפוש, הזכיינים השקיעו סכומים קטנים מאוד יחסית לערך הגז, כאשר הסיכויים כבר נחשבו לטובים (בתמר, הסקרים כבר התבצעו לפני שדלק ונובל הצטרפו, בלוויתן חיכו עד לתוצאות של תמר לפני שהשקיעו, וכו'). כשהם לקחו על עצמם את הרשיונות, הסיכון העיקרי של הזכיינים לא היה המצאות הגז אלא התנאים שישיגו מהמדינה לאחר מכן. סה"כ, הם קיבלו את הרשיונות בחינם, בלי מכרזים, אבל גם בלי תנאים לגבי המחיר לאספקת הגז, וגם בלי אישור לייצוא (ז"א מכסת ייצוא). עכשיו הם דורשים שהמדינה תשלים את העברת הזכויות על הגז, למרות שהדבר יסתור את מטרת מתן הרשיונות המקורית ויעלה לציבור מאות מיליארדים.  (אגב, גם בלי אפשרות של יצוא, הזכיינים מחזיקים בזכות שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם, כמונופול המתווך בין הציבור לבין חברת הנפט שמבצעת את העבודה. בכל מקום אחר בעולם שיש מתווך כזה הוא בבעלות המדינה.)

 4) לא יהיה כלכלי לפתח את המאגרים, לא יבואו חברות נפט זרות, לא תהיה תחרות במשק המקומי.

כאשר יש נכס השווה כ-350 מיליארד דולר למדינה וכשעלות הפיתוח לא צריך לעלות על 10 מיליארד דולר, בטוח שאפשר למצוא דרך כלכלית לפתח את המאגר לצריכה המקומית, גם אם הצריכה המקומית תהיה מוגבלת ותעלה בהדרגה. ניתן להעריך את תקופת החזר ההלוואות, ניתן לקחת הלוואות זולות עם ערבות ממשלתית, ניתן גם לפתח את המאגר בשלבים. אפשר וגם רצוי לפתח את המאגר כבר עכשיו כגיבוי לגז שיתקבל מתמר, דבר שנדרש כדי להבטיח יתירות אספקת הגז.

כשחברת החשמל והלקוחות הקטנים יותר עומדים לשלם על הגז מתמר פי ארבע מהעלות האמיתית ויותר, ניתן גם להטיל פיקוח מחירים ולקבוע מס על מכירת הגז שיסבסד את פיתוח לוויתן. המדינה רק צריכה לקבוע את קצב פיתוח המאגר, ולקבוע את התנאים להחזר ההשקעה. לגבי הבאת חברות זרות, זו אינה מטרה אלא אמצעי, אבל ברגע שהמדינה תקבע תנאים סבירים לביצוע העבודה, לא תהיה שום בעיה להוציא את העבודה לכל חברת נפט בעולם אם הזכיינים הנוכחים לא רוצים לקחת חלק.

לגבי תחרות, מדובר באמצעי להשגת מחירים זולים, מחירים שמשקפים את העלויות, וזה יכול לעבוד רק בשוק שאין מגבלות מבניות לכניסת מתחרים חדשים. ברור ששוק הגז הישראלי אינו שוק כזה, ולכן אין אפשרות להשיג תחרות אמיתית ומועילה וגם אין מקום לשאוף אליה. הדרך להשיג מחירים מקומיים הולמים אינה הגברת היצור אלא פיקוח על המחיר לפי חוק.

5) מדינות אחרות לא מגבילות ייצוא.

ברוב העולם החברה שמחזיקה את רוב עתודות הגז היא חברה ממשלתית, כך שהמדינה היא זו שקובעת את היקף הייצוא והאזרחים הם הנהנים העיקרים מרווחי יצוא. ישראל גם לא צריכה למהר ולהצטרף למדינות המייבאות גז שיתחרו בעתיד על קניית גז מהמדינות שדואגות לשמור עתודות לטווח הארוך (דוגמאות לתכנון לקוי: אנגליה, הולנד, מלזיה—מדינות שהיום מייבאות גז למרות העתודות שלהן).

 6) יצוא יועיל למעמד של ישראל ביחסי חוץ.

יכולת הייצוא של ישראל זניחה ביחס לייצוא של מדינות עשירות במשאבי אנרגיה כמו רוסיה ומדינות ערב. לגבי האפשרות של יצוא להוביל ליציבות ביחסינו עם השכנים יש לזכור שאם סחר חוץ היה מבטיח שלום, רוב המלחמות, כולל מלחמות העולם לא היו פורצות.

7) מותר ליצא.

לפי ההוק אכן מותר ליצא (במקור היה מדובר בחביות נפט) אבל רק כל עוד שהממשלה לא קובעת שהמשאב חיוני למדינה. היכולת המפורשת של הממשלה לעצור את היצוא מונעת בפועל יצוא, כי אף יצרן לא ישקיע במתקני יצוא עד שיבטיחו לו כמות יצוא שלא יעצרו בעתיד. משמעות המלצת וועדת צמח היא לאשר מכסת יצוא שהמדינה לא תוכל לעצור בעתיד, בקיצור זכות שלא הייתה לזכיינים קודם. http://www.peakoil.org.il/general/excuse(ואת הזכות הזה, גם רוצים לתת בחינם.)

* הרושם שמתקבל הוא שמטרת הוועדה הייתה להסתיר את חשיבות הנתונים הבסיסים לקביעת כדאיות או חוסר כדאיות יצוא. לפחות ניתן לקבוע שחסרה שקיפות.