פרק מספר 7 מסדרה המתארת את הקמת Transition Town הראשונה בישראל בעיר גבעת שמואל.
כל הכתוב הוא פרי דמיון, הקשר בין הכתוב לדמויות אמיתיות מקרי בהחלט.

שני 28 לספטמבר 2009 – יום הכיפורים
כבר שבוע אני עם פרצוף באדמה, איך אני מפשל ככה? לא מסוגל אפילו לארגן ערב נינוח לחמישה אנשים?
עם כניסת החג שחררו כולם את הילדים עם אופניים לכבישים. אם לדייק, רק החילוניים עשו זאת, אצל הדתיים זה לא נהוג.
זה הזמן להגיד שהשכונה שלנו מעורבת, דתיים וחילוניים חיים ביחד. גם הבניין שלנו מעורב. אם ככה צריך לפרט את השיוך של חברי הקבוצה שלנו (האם בכלל אפשר להמשיך לדבר על קבוצה?).
משה, אורנה, משה ואני בחילוניים. אורן ודלית בדתיים.
לאורנה יש בת בגיל של אלעד שלנו. ישבנו על המדרגות בחזית הבניין בזמן שאנחנו מנסים לפקוח עין על הילדים. הקרב היה אבוד, הילדים חרשו את הרחוב הלוך וחזור ואי אפשר היה לדעת היכן הם. פעם בכמה דקות הם הגיעו לבקש בקבוק מים.
אורנה: "אמיר, תראה איך הילדים מאושרים, פעם בשנה מותר להם לרכב על אופניים בכביש בלי חשש. תדמיין שיהיו עוד ימים כאלה בשנה, לא נראה לך דבר טוב?"
אמיר: "אני כבר נזהר להגיד מה אני באמת חושב, שלא יקומו ויברחו לי באמצע"
מה אני אגיד לה? שאפתח בהסבר על כך שיום הכיפורים הוא דוגמא למדינה שלמה שליום אחד הופכת להיות Car Free? שהמשרד להגנת הסביבה מציג נתונים מדהימים על ירידת זיהום האוויר ביום הזה?
אורנה: "אתה עוד בקטע עם דלית?"
אמיר: "כן. ממש לא נעים לי ממנה"
אורנה: "תזכור שדלית היא אחת שתמיד מעודכנת באופנה האחרונה, אז אצלה הרעיון של שינוי אורך החיים מפחיד מדי"
אמיר: "יש בזה משהו"
זה הזכיר לי שקראתי פעם מישהו שהשווה בין ההבנה של השינוי הצפוי לנו ובין תהליך אבל. ושיש 5 שלבים בתהליך האבל. נו, ואת הרעיון הזה אפשר היה להפיל על אורנה?
אורנה: "אמיר, אתה צריך להיות יותר אמפתי לאנשים בקבוצה."
אורנה היא עובדת סוציאלית. מדהים איך המקצוע של אדם משתלט על השפה בה הוא מדבר.
אורנה: "תשמע, לחשוב שכל אורח חיים שלך הולך להשתנות זה משהו שקרוב לתהליך אבל"
מה זה היה, היא עובדת סוציאלית או קוראת מחשבות?
אמיר: "האמת, בדיוק מחשבה כזו עברה לי הרגע בראש. אבל לא צריך לחשוב על שינוי שקורה בבת אחת מהיום למחר. השינוי יהיה הדרגתי, והרעיון של Transition הוא לבנות תהליך מסודר, מובן, הדרגתי וכן גם כיפי"
דלית בדיוק חזרה מבית הכנסת, למה לא חשבתי על מליון דולר? כרגיל היא לבושה כמו דוגמנית.
דלית: "אני יכולה להצטרף אליכם?"
אמיר: "הכבוד כולו שלנו"
אורנה: "האמת דלית, בדיוק דברנו עליך"
דלית: "גם אני עשיתי קצת חשבון נפש עם עצמי."
אורנה: "את חייבת לחזור לחשיבה אופטימית, לכעוס ולשקוע בדיכאון לא ייתן כלום"
דלית: "זה בסדר, עברתי הרבה עם עצמי בימים האחרונים. תקשיבו, אני יודעת שאולי זה לא הדבר החשוב העולם, אבל לי מאוד חשוב להיות מעודכנת בנושא אופנה"
כאילו שלא שמנו לב…
דלית: "בהתחלה חשבתי שאם כל נבואות הזעם יתממשו, אז אני אצטרך ללכת תמיד עם אותם בגדים"
כל אחד ומה שמעסיק אותו..
דלית: "אבל ניסיתי לחשוב יצירתית, וחשבתי שאפשר יהיה להקים ערבי החלפת בגדים בשכונה"
נראה שדלית עשתה את השינוי המחשבתי שהוא הבסיס לכל הרעיון של Transition
אורנה קמה ונתנה חיבוק ענק לדלית. אודה שהרגשתי לחלוחית בזווית העין.
אוי, כמה תהפוכות עוד מחכות לנו בדרך?
אמיר: "דלית, אני יכול להבין שאת שוב איתנו?"
דלית: "בטח, בטח."
איחלנו לדלית צום קל וחתימה טובה.

שני 5 לאוקטובר 2009
התכנסנו אצלי בדירה. הגיעו – משה, אורנה, דלית ואורן.
אמיר: "ערב טוב לכולם. אתם לא מאמינים כמה אני מאושר לראות אתכם כאן למרות הכול.
אני רואה שבאתם עם הכריות, תתיישבו בנוחיות, מיד נתחיל."
עמעמתי את האורות בסלון, והתיישבתי גם אני.
אמיר: "היום אני רוצה שתדמיינו את עתיד, עתיד בו החיים פשוטים יותר אך טובים יותר. תנסו לחשוב איך יראו החיים שלכם ובכלל החיים בשכונה בשנים 2015 , 2020. יכול להיות שיעזור לכם להיזכר בשנות הילדות שהחיים היו פחות אינטנסיביים מהיום"
שמתי דיסק עם מוסיקה שקטה ונתתי לעניינים לזרום. עברו מספר דקות.
אורן: "אני מדמיין שהשכונה תהיה יותר מגוונת מבחינת גילאים. הילדים שלנו יהיו כבר נערים, הפנסיונרים שחיים איתנו היום יהיו פחות ניידים. מצד שני תמשיך התחלופה ויכנסו שוב זוגות צעירים עם ילדים קטנים"
אורן בחור מאוד מעשי, בקשתי לדמיין והוא עורך חתכים דמוגרפים, זה בסדר גמור, אני שותק.
דלית: "אני מדמיינת עתיד שבו לא נצטרך לרוץ כל היום בהסעות של הילדים, הילדים יהיו מספיק גדולים בכדי לנייד את עצמם, והעיר תאפשר להם ללכת ברגל בכל שעות היום או אפילו לרכב על אופניים"
דלית נתנה קפיצת ראש חזקה לתוך התנועה הסביבתית. ברוכה הבאה.
אורנה: "אני מדמיינת קהילה. אנשים עוזרים יותר אחד לשני. הילדים שלנו יהיו עסוקים בשעות אחרי הצהריים בתנועת הנוער המקומית ובפעילויות התנדבות"
עובדת סוציאלית כבר אמרו? טוב שיש לנו אחת כזו בקבוצה.
משה: "אני מדמיין אסאדו ענק בחצר של הבניין, וכולם ביחד אוכלים ונהנים"
ארגנטינאי – מה לעשות? אלו, כדורגל וסטייקים זה רק מה שמעניין אותם. לא ברור עם צליית פרות זה סביבתי, אבל העיקר שהוא מדמיין. אני בכל מקרה שותק בשלב הזה.
אמיר: "אני רואה את השכונה מכוסה עצים, חלק מהרחובות נסגרים למכוניות, וילדים משחקים בהם חופשי"
ככה זה, אחד חולם על סטייקים, האחר על עצים.
נראה שנמצא האיזון לשלב הזה, החברים קולטים בקצב שלהם את הרעיון של התנועה, ואני רק מכוון אותם.
אמיר: "טוב, אני לא אבקש מכם לקרוא כלום לפעם הבא, רק לקחת את הדמיון שלכם ולחשוב מה צריך לעשות בכדי לממש אותו. חוץ מזה, נראה שבשביל לא להתיש את כולנו, נעבור לפגישה כל שבועיים"
כולם הנהנו לאישור.
שלחתי SMS קטן ובעלה של דלית הגיע תוך דקה עם עוגת יום הולדת. שרנו וחגגנו כולנו. אני מת על עוגות גבינה בציפוי פירות יער.

רוצים את המתכון של עוגת הגבינה? לצערי אין לי אותו. אבל אם ברצונכם לדעת לאן הוביל הדמיון את חברי הקבוצה כנסו לפרק מספר 8.