העלייה הנמשכת במחירי הנפט בעולם אינה זמנית או מקרית. העולם עומד בפני מאורע היסטורי, חסר תקדים בהיקפו ובהשלכותיו על המין האנושי. אך הסירנות שוקטות, הכלכלנים חוגגים את פירות הגלובליזציה, והפוליטיקאים מבטיחים הבטחות. עולם כמנהגו נוהג.
ירון הוכמן / פורסם במקור ביוני 2006, גיליון 13, ירוק ברשת
אנחנו חיים בעידן התעשייתי – עידן של מכוניות ומחשבים, של הנדסה גנטית ושל בנק עולמי. כולנו מכירים בייחודיות של תקופתנו, אך מעטים הם אלו שמבינים עד כמה כל השפע הזה קשור ישירות ליכולת שלנו לשאוב, לנייד ולזקק את מקורות האנרגיה המתכלים של הכדור – נפט, פחם וגז טבעי.
נפט, פחם וגז טבעי – אוצרותיה של אמא אדמה
כ-85% מצריכת האנרגיה מגיעים כיום מדלקים מחצביים לא מתחדשים, כאשר אחוזים בודדים מגיעים מכוח הגרעין ומהידרו-חשמל. שאר המקורות ה'מתחדשים' למיניהם מספקים שברירי אחוזים. כל החשמל המיוצר כיום, מקורו בפחם ובגז טבעי (וגם באנרגיה גרעינית, שתלויה גם היא במחצב מתכלה – אורניום). החקלאות התעשייתית, שמספקת חלק מכריע מתפוקת המזון שלנו, מבוססת לחלוטין על השימוש בנפט כמקור לחומרי הדברה, ובגז טבעי כמקור לחנקות, שהם החשובים שבמזונות הצומח. למעשה, על כל קלוריה שמגיעה לצלחת בצורת מזון, מושקעות בממוצע כ-10 קלוריות (!) של דלק מחצבי. אנחנו אוכלים נפט, תרתי משמע. ואם כל זה לא שכנע אתכם, חישבו על מאות אלפי מוצרי הצריכה שבזכותם 'הייאוש נעשה יותר נוח' – צמיגים ומחשבים, צעצועים ומכוניות, ציוד משרדי וציוד ספורט, פרחים מלאכותיים וקונדומים – בכולם תימצאו את הזהב השחור על נגזרותיו, ואם נראה לכם שיש מוצר שלא נמצא ברשימה, חישבו שנית – הנפט הוא תשומה נסתרת כמעט בכל תהליך ייצור – כמקור דלק עיקרי המניע בבית החרושת את גלגליה של הקידמה. יש הקוראים לתקופה בה אנו חיים 'עידן הנפט', אך כפי שנראה כעת, שם הולם יותר יהיה 'בועת הנפט', משום שזו תקופה קצרה ביותר, לא ארוכה בהרבה מחייו של איש בא בימים.
גידול אוכלוסין ואנרגיה מחצבית
אם בוחנים את גודל האוכלוסייה על פני כדור הארץ, מגלים כי ב-10,000 השנים האחרונות חי האדם באיזון יחסי עם סביבתו; גידול אוכלוסין היה תופעה שולית, איטית, שנבלמה מדי פעם ע"י מגיפות וצרות אחרות. אך מרגע שהאדם החל לצרוך דלקים מחצביים באופן עקבי, ולהטמיע את השימוש בהם לתוך תרבות היום-יום, החלה האוכלוסייה לתפוח; ממיליארד וקצת אנשים בתחילת המאה ה-19, ל-6.5 מיליארד בימינו אנו. גידול חסר תקדים לכל הדעות. הערכות עדכניות מטעם האו"ם צופות שנגיע לאוכלוסייה של 9 מיליארד אנשים בערך ב-2050. אך האם ייתכן שהאו"ם, על חוקריו המכובדים, פיספס את העיקר? האם ייתכן, שהדעה המקובלת לגבי קצב גידול האוכלוסייה מתעלמת מהגורם החשוב מכל – שיא תפוקת הנפט הגלובאלי?
אז מתי יגיע (או הגיע…) שיא תפוקת הנפט? תלוי את מי שואלים
כבר לפני 50 שנה מומחה הנפט האמריקני, מ. קינג האברט, התריע על סופיות משאב הנפט (עוד על האברט בתחתית הדף), אך אזהרותיו לא התקבלו תחילה ברצינות הראויה. בתחילת שנות ה-70 החלו להתממש תחזיותיו של האברט, וכיום התיאוריה שלו היא כבר עובדה מוכחת. בשנת 2000 הוקם ASPO – הארגון לחקר שיא תפוקת הנפט, שכיום הוא הקול המוביל בנושא. הארגון חוזה שיא בתפוקת הנפט העולמית ב-2007, ושיא בתפוקת סך כל הפחמימנים קצת אחרי 2010. יש גם כאלו הטוענים כי כבר עברנו את שיא תפוקת הנפט בדצמבר האחרון. אם הם צודקים, הרי שנותרו לנו שנים ספורות של יציבות יחסית עקב מקורות דלק שוליים (פצלי שמן, קידוחים תת ימיים, נפט קוטבי), אך מכיוון שאין בכוחם של מקורות אלו להחליף את הנפט הקונבנציונאלי, הרי שצפויות לנו צרות צרורות עוד לפני סוף העשור.
מנגד, סוכנות האנרגיה הבין לאומית (IEA) לא רואה בעיה להדביק את הביקוש לפחות עד 2030. הם גם דבקים בדעה שצפויה התייצבות מחירים, סביב 22$-28$, שתחזיק עד 2030. אלא שהטון המרגיע שנושב מדיווחי הסוכנות הולך ומצטייר כחלום באספמיה, שעה שמחירי הדלק נושקים לשיא כל הזמנים. ברצוני להעלות כאן שתי נקודות חשובות שעשויות לערער את המוניטין האדיר בו מחזיקה הסוכנות, שלא בצדק.
הראשונה, בשנות ה-80 הגדיר OPEC (ארגון מדינות המייצאות נפט) חוקים חדשים, על פיהם כל מדינה יכולה לייצא נפט בפרופורציה לרזרבות המדווחות. תוך שנים ספורות, דיווחו כל המדינות החברות על גידול של כ-42% עד 197% ברזרבות, ללא גילויים משמעותיים בשטח! סוכנות האנרגיה הבינלאומית משתמשת בנתונים אלו, על אף שברור כי הם מוטים בקיצוניות כלפי מעלה.
השנייה, המתודולוגיה של הסוכנות לגבי אופן ביצוע ההערכות נחשפה ב-2002, כאשר הם בעצמם הודו בביטאון ב 2002 כי: "תחזיות אספקת הנפט בדו"ח זה מופקות על סמך סכום התחזיות לביקוש לדלק… נפט קונבנציונאלי מתוצרת אופ"ק צפוי להשלים את הפער." במלים אחרות, ה-IEA, שעל פיו יישק דבר בכל הנודע לאנרגיה, בונה את הערכותיו כך שיתאימו לביקוש הצפוי לגדול, ולעזאזל המציאות!
סוף דבר
אנו, ילדי סוף המאה ה-20, זכינו לצמוח במקביל לשיא פריחתה של תרבות הצריכה, שהתבססה, רובה ככולה, על שימוש הולך וגובר במשאבים שמטבעם הם מוגבלים. מכל אלו, משאבי האנרגיה הם החשובים מכל, ולכן כשהם יתחילו להידלדל, בהכרח גם תרבות הצריכה והכלכלה מבוססת החוב ייאלצו להשתנות או להיעלם. בשנת 2005 שאבנו כל יום בממוצע כ-84.5 מיליון חביות ביום מבטן האדמה. תחזית ה-IEA היא שב-2020 נשאב כ-120 מיליון חביות ביום. אך, כבר כעת, נראה שאנחנו לא מצליחים יותר להגביר את התפוקה כבעבר. מדינות אופ"ק טוענות שהן שואבות במלוא הקצב, ובתי זיקוק בעולם עובדים בעומסים חסרי תקדים. אם כך, הרי שאנו נמצאים כעת בתקופת הדמדומים של העידן המודרני, שעה שאנו עוברים את פסגת התפוקה. האם נשכיל להתכונן לבאות? האם נמצא בתוכנו את גדלות הנפש להתמודד עם המשבר בדרכי שלום, ולא בדרכי מלחמה? כולי תקווה שמאמר זה יעורר אנשים לדיון רציני בנושא זה, ואף לפעולה. יש הרבה דברים שאפשר ואף צריך לעשות, אבל נקודת התחלה טובה תהיה להבין את גודל המשימה.
—————————————————————————————–
שיא תפוקת הנפט – התחזית של מ. קינג האברט עומדת במבחן המציאות
אמריקה של שנות החמישים הייתה שרויה באופוריה; מעצמת-על כמעט יחידה, עם צבא אדיר, ונתונים מקרו-כלכליים מרשימים. בעלי ההון גזרו רווחים נאים, וגם עתידו של מעמד הביניים נראה מובטח מתמיד. היה זה גיאולוג בשם Marion King Hubbert, שקלקל את המסיבה, בנאום מפורסם שנשא ב-1956 בכנס אנשי נפט בארה"ב. האברט היה פטרו-גיאולוג, מומחה בעל שם בממלכת הנפט, עם ניסיון עשיר בגילוי שדות נפט חדשים. הוא הבין כי משאבים מחצביים הם סופיים, וניסה לבנות מודל שינבא את קצב ההידלדלות שלהם, על סמך נתוני שאיבה וגילוי בגבולות ארה"ב. בנאומו המטלטל, חזה האברט כי שאיבת הנפט בגבולות ארה"ב תגיע לשיאה בתחילת שנות ה-70, ובלי קשר למחיר הנפט בשווקים, או להשקעות בתשתית, תתחיל הירידה הבלתי נמנעת. אף אחד לא רצה להאמין באפשרות שכזו, והאברט זכה לקיתונות של ביקורת והתעלמות. אולם, בתחילת שנות ה-70, החלה הנבואה להתממש: שדות נפט חדשים כמעט ולא נמצאו, והשדות הקיימים הראו ירידה בתפוקה, כפי שהאברט חזה.
רשמית, שיא תפוקת הנפט בארה"ב התרחש ב-1970, עם תפוקה שנתית של 3.5 מיליארד חביות (בשנת 2005 עמד המספר הזה על קצת יותר מ-1.5 מיליארד, ירידה של יותר מ-50%!). שנים מועטות לאחר שיא התפוקה המקומי, החלה ארה"ב לייבא דלקים בשיעור הגובר על הייצוא. הדם השחור הזורם בורידיה של הכלכלה האמריקאית הגיע יותר ויותר ממקומות בהם לא אוהבים במיוחד את האמריקאים – מדינות ערב האיסלאמיות וונצואלה הסוציאליסטית.
בשלב מאוחר יותר בחייו, לקח האברט את המודל שלו צעד אחד נועז קדימה: הוא שרטט גבולות לתפוקת הנפט העולמית. לצורך כך נעזר בנתונים שהיו בידיו לגבי אזורים שונים בעולם, ומהם בנה הערכה של סה"כ הרזרבות בכדור-הארץ. מתוך המודל הוא הגיע למסקנה שנקודת השיא הגלובלית צפויה להגיע בשלהי שנות ה-90. זה לא קרה. מדוע?
בתקופה בה עבד על התחזית הגלובאלית, 1969, לא ידע האברט על משברי הנפט שעתידים היו להגיע בשנות ה-70, ושהיו פוליטיים במהותם. הללו גרמו לירידה של 5% בתפוקת הנפט העולמית לשנים מספר, ולכן תאריך שיא התפוקה התאחר לזמן מה. אולם לאור עליות המחירים האחרונות, והמתח הגיאופוליטי סביב איראן ועיראק, נראה כי אנחנו מתקרבים לאותו אירוע מכונן בהיסטוריה האנושית.
