תרגם מאנגלית אלכס קצ'אן

THE LONG EMERGENCY
By James Howard Kuntsler

הכתבה שלהלן התפרסמה לאחרונה במגזין האמריקאי "הניו-יורק טיימס". המחבר פונה בדבריו לציבור האמריקאי אולם למעשה דברים אלו רלוונטיים ביותר גם לציבור הישראלי ולכל העולם המערבי המודרני. הכתבה עוסקת במשבר האנרגיה והשלכותיו על העתיד הקרוב של החברה המודרנית, כולל שיטת אספקת המזון שלנו והסדר החברתי.

לפני כמספר שבועות מחיר הנפט עבר את סכום 55 הדולר (אמריקאי) לחבית, מחיר אשר הנו גבוה בעשרים דולר ממחירה של חבית נפט לפני שנה. למחרת, הדיווח הזה היה קבור בעמוד השישי של המדור העסקי של הניו-יורק טיימס. כפי הנראה מחיר הנפט אינו נחשב לחדשות מסעירות אפילו כאשר הוא מתייקר בחמישה דולרים לחבית בתוך עשרה ימים. באותו היום ממש שוק המניות זינק למעלה ביותר ממאה נקודות מכיוון שברשת החדשות CNN הודיעו שלפי נתוני הממשלה אין שום סימן לאינפלציה. הנה רמז לאומה חסרת מושג: צלצלו לכוכב הלכת ארץ.

ציטוט מפורסם מדברי קארל יונג, אחד מאבות הפסיכולוגיה, אומר "אנשים אינם יכולים לעמוד ביותר מידי מציאות". מה שאת/ה עומד/ת לקרוא כאן עשוי לאתגר את ההנחות שלך לגבי העולם בו אנו חיים ובמיוחד לגבי העולם שהאירועים הקרובים עתידים להדוף אותנו אליו. אנו עומדים לעבור מסע חתחתים דרך טריטוריה לא מסומנת.

זה היה קשה מאוד עבור האמריקאים- אבודים באכסטזת מידע בידורי ללא הפסקה, במסעי קניות כאמצעי לבילוי ובשימוש רכב כפייתי- להבין את הכוחות המתאספים יחדיו- כוחות שבצורה בסיסית ביותר ישנו לתמיד את מונחי היום יום בחברה הטכנולוגית שלנו. אפילו אחרי התקפת הטרור של ה 11 לספטמבר (אסון מגדלי התאומים והפנטגון) אמריקה עדיין מדשדשת בישנוניות לעבר העתיד. בכתבה זאת, אני מכנה תקופה קרבה זו בשם "מצב החירום המתמשך" (the Long Emergency).

אנו עומדים כעת, באופן המיידי, בפני סוף עידן הדלק הפוסילי (ממקור מאובן- נפט, פחם, גז) הזול. היום, זוהי לא תהיה כלל הגזמה להצהיר שכל דבר המזוהה כנחוץ לאורח החיים המודרני תלוי בבסיסו במקור אמין של נפט או גז טבעי זול- שלא להזכיר את כל הנוחיות והמותרות המודרניים: הסקה מרכזית, מיזוג אוויר, מכוניות, מטוסים, תאורה חשמלית, בגדים זולים, מוסיקה מוקלטת, סרטים, ניתוחים רפואיים, הגנה לאומית- כל דבר שתרצו.

האמריקאים המועטים שמודעים למשבר האנרגיה הגלובלי הקשה המתקרב אלינו בדרך כלל טועים במוקד הטיעון (לגבי השלכות המשבר). הטיעון הזה מצהיר שהנפט לא חייב להיגמר, למעשה, כדי שהחברה התעשייתית שלנו והמערכות התלויות בה יתחילו להתייצב בפני בעיות רציניות. די שנחליק רק מעבר ל "פסגת התפוקה הגלובלית המכסימלית" ונתחיל לגלוש מטה במורד הדלדול העקבי (של הנפט).

המונח "פסגת התפוקה הגלובלית המכסימלית" הנו הנקודה בה העולם יפיק בשנה אחת את כמות הנפט השנתית הגבוהה ביותר שהוא הפיק מאז ועד עולם ואחרי כן הפקת הנפט הגלובלית השנתית תתחיל לרדת בעקביות. בדרך כלל מצב זה מיוצג ע"י גרף פעמון. הפסגה היא החלק העליון ביותר של הגרף- נקודת אמצע הדרך בה תישאר להפקה עתידית רק חצי מכמות הנפט של העולם. שארית זו עשויה להראות כהרבה מאוד נפט, וזה אכן כך, אבל יש כאן מלכוד גדול: זהו החצי שהרבה יותר קשה למצות, שהנו הרבה יותר יקר להפקה, שהנו באיכות הרבה יותר נמוכה ואשר נמצא בארצות בהן התושבים עוינים אותנו (את האמריקאים). חלק גדול ממאגרי נפט אלו לא ינוצל לעולם.

ארצות הברית עברה את פסגת תפוקת הנפט שלה- כ 11 מיליון חביות ליום- ב 1970 ומאז התפוקה שלה יורדת בעקביות. בשנת 2004 תפוקת הנפט של ארה"ב עמדה על מעט יותר מ 5 מיליון חביות ליום. למרות זאת האמריקאים צורכים עתה בערך 20 מיליון חביות נפט ביום. צריכה זו פירושה שעלינו לייבא כשני שלישים מהנפט שלנו, והיחס הזה רק ימשיך להחמיר.

פסגת התפוקה של ארה"ב ב 1970 הביאה לשינוי כוחות גיאוגרפי-כלכלי שהנו סימן לבאות. בתוך מספר שנים מועט יצרנים זרים, בעיקר OPEC, קבעו את מחיר הנפט וזה בתורו הוביל למשבר הנפט של 1970. בתגובה, התחיל פיתוח קדחתני של מקורות נפט שלא מ OPEC במיוחד בשדות הנפט בים הצפוני של אנגליה ונורווגיה אשר הציל את "הישבן" של המערב לאורך כשני עשורים. מאז שנת 1999, שדות אלו נכנסו למצב שפל. בינתיים, בשנים 2003 ו 2004, גילויים של שדות נפט חדשים ברחבי העולם ירדו בתדירות לרמת הלא משמעותי.

אופטימיסטים אחדים טוענים שלאדמה יש מרבצי נפט "א-ביוטי" אשר באופן טבעי ימלאו את שדות הנפט הגדולים של העולם. העובדות, על כל פנים, מדברות אחרת. לא הייתה שום תחלופה לנפט אשר נשאב מהשדות באמריקה או בכל מקום אחר.

כעת אנו עומדים בפסגת התפוקה הגלובלית המכסימלית. למעשה, התחזיות הטובות ביותר לגבי מתי זה יקרה היו בין עכשיו (שנת 2005) לשנת 2010. בשנת 2004, על כל פנים, אחרי שהביקוש מסין- ההופכת לתעשייתית- ומהודו זינק למעלה והגילוי שחברת הנפט "של" (Shell Oil) טעתה בצורה מוגזמת באומדן רזרבות הנפט שלה, ושערב הסעודית הוכיחה עצמה כלא מסוגלת להגביר את קצב התפוקה (למרות הבטחות לעשות זאת), המומחים חישבו מחדש את התחזיות שלהם וכעת כולם מסכימים ששנת 2005 היא כנראה השנה של פסגת התפוקה הגלובלית המכסימלית של כל הזמנים. עובדה זו תשנה את הכול לגבי האופן שבו אנו חיים כיום.

להחמרת המצב אף יותר, גם הפקת הגז הטבעי באמריקה נמצאת בירידה- בחמש אחוזים לשנה, למרות קידוחים חדשים קדחתניים, עם פוטנציאל לירידה הרבה יותר תלולה בעתיד. בגלל משבר הנפט של 1970, אסון הכורים הגרעיניים באי טרי מייל ובצ'רנוביל ובעיית הגשם החומצי, ארה"ב בחרה להפוך את הגז הטבעי לבחירה הראשונה שלה להפקת חשמל. התוצאה הייתה שכל תחנת כוח שנבנתה אחרי 1980 הייתה חייבת ל"רוץ" על גז. מחצית הבתים באמריקה כיום מוסקים בגז.
לסיבוך העניינים, גז איננו מוצר קל ליבוא. כאן, בצפון אמריקה, הוא מפוזר ע"י רשת עצומה של צינורות הובלה. גז המגיע מעבר לים יהיה חייב לעבור תהליך דחיסה בטמפרטורה של מינוס 260 מעלות פרנהייט (מינוס 126 מעלות צלסיוס) במכלי דחיסה באוניות ולעבור תהליך הפשרה מיוחד בטרמינלים מיוחדים אשר מאלו מעטים נמצאים בארה"ב. הניסיונות הראשונים לבנות טרמינלים מתאימים חדשים נתקלו בהתנגדות עזה משום שהם מטרה כה נוחה לפיגועי טרור.

נקודות נוספות, בהקשר משבר האנרגיה, לא מובנות ע"י הציבור כהלכה ואפילו לא ע"י המנהיגים שלנו: זה הולך להיות משבר אנרגיה קבוע, והבעיות שלו יתמזגו עם בעיות שינוי מזג האוויר הגלובלי, מגפות, וצפיפות אוכלוסין כדי לייצר מנות גבוהות יותר של צרות. אנו נצטרך להסתגל לתנאי חיים שונים באופן מהותי. שום שילוב של דלק אלטרנטיבי לא יאפשר לנו לחיות את החיים האמריקאים בדרך שהתרגלנו לחיות אותם עד כה, או אפילו לחיות חלק זעיר מהם באותה הדרך. פלאי הקדמה הטכנולוגית היציבה שהושגו ע"י שלטון הנפט הזול הוליכו אותנו ברוגע למעין סינדרום הצרצר ג'מיני- הם אפשרו להרבה אמריקאים להאמין שכל דבר שאנו חושקים בו מספיק חזק אכן יתגשם. בימים אלו, אפילו אנשים שאמורים לדעת יותר מקווים מאוד למעבר חלק מדלקים פוסילים לתחליפים המתרברבים שלהם.

המושג "כלכלת מימן" (hydrogen economy) שמשתמשים בו בהרחבה הנו למעשה בחלקו רק תרמית אכזרית. אנו לא הולכים להחליף את צי המכוניות והמשאיות בארה"ב ברכבים הנעים בעזרת תאי דלק (fuel cells). סיבה אחת לכך היא שהדור הנוכחי של תאי הדלק מעוצב ברובו לצרוך מימן שנוצר מגז טבעי. הדרך האחרת להשיג מימן בכמויות הדרושות תהיה אלקטרוליזה של מים באמצעות אנרגיה ממאות תחנות כוח אטומיות. מלבד התחזית העמומה שאכן נבנה כה הרבה תחנות כוח אטומיות מהר מספיק, ישנן אין-ספור בעיות חמורות עם אופי המימן כיסוד כימי האמור לשמש תחליף לנפט וגז, במיוחד לגבי אחסונו והעברתו.

מחשבות אופטימיות לגבי הצלת סגנון החיים שלנו עם אנרגיה בת-קיימא גם הן אינן מציאותיות. מערכות אנרגיה סולרית וטורבינות רוח ניצבות לא רק בפני בעיית קנה המידה הגדול שלהן אלא גם בפני העובדה שכדי לייצר את מרכיביהן דרושה כמות אנרגיה גדולה מאוד. ללא תמיכת כלכלת הדלק הפוסילי כבסיס, ההנחה היא שכנראה לא ניתן יהיה לייצר מערכות אלו כלל. לאיזושהי תקופה ראשונית, כמובן שנשתמש בטכנולוגיות אנרגית השמש והרוח להפקת חלק מצריכת החשמל שלנו אולם זאת כנראה רק באופן מקומי ובקנה מידה קטן.

כל התרחישים לשימוש בצמחים (ביו-מסה) להפקת דלקים נוזליים לא מסוגלים לספק אפילו חלק זעיר מהאנרגיה בה הדברים מתנהלים כיום. מלבד זאת, תרחישים אלו מסתמכים על השימוש בתשומות (חומרי דשן, הדברה, מיכון ועוד) המגיעות (ותלויות) בנפט וגז כדי לגדל את הגידולים אשר יזוקקו לדלקי אתינול וביו-דיזל. ייצור כזה זה הנו מצב של הפסד אנרגיה-עדיף כבר להשתמש ישירות באותו נפט וגז ולא לטרוח עם גידול היבול.
ההצעות ליצירת דלקים מזבל בייתי ופסולת ע"י די-פוליממריזציה טרמית (thermal depolymerization) תלויות מלכתחילה בכמויות האשפה הענקיות המיוצרות על ידנו בזכות כלכלת הנפט והגז הזולים. פחם הנו הרבה פחות רב-תכליתי מאשר נפט וגז, הוא מצוי הרבה פחות בשפע מאשר הרבה אנשים סבורים והפקתו ושימושו כרוכים בהשלכות אקולוגיות שליליות רבות עד מאוד- שימוש בפחם תורם להתחממות הגלובלית ולסיכוני בריאות רבים החל מהרעלות כספית נרחבות ועד לגשם חומצי. מפחם ניתן אומנם להפיק נפט סינתטי אולם הפעם היחידה שתהליך זה יושם בקנה מידה גדול הייתה ע"י הנאצים בזמן המלחמה וע"י שימוש בכוח עבדים בהיקף גדול מאוד.

אם אנו, בארה"ב אחרי שנת 2020, שואפים להשאיר את האור דולק, נצטרך להיעזר בכוח האטומי- עם כל הבעיות המעשיות ותופי האזהרה האקולוגים של מקור אנרגיה זה. בתנאים אופטימליים, עשויות לחלוף כ 10 שנים עד שנצליח לבנות ולהפעיל דור חדש של תחנות כוח אטומיות והעלות לכך עשויה להיות הרבה מעל ומעבר לאפשרות שלנו. גם אורניום הנו משאב בזמינות מוגבלת. דרך אגב, אנו לא קרובים יותר להצלחת פרויקט ההתכה האטומית ממה שהיינו קרובים אליו בשנות ה 70.

ההשלכה המעשית של כל הנ"ל הנה שאנו נכנסים לתקופה היסטורית של חוסר יציבות פוטנציאלית גבוהה מאוד, סערה וקושי. בעבר, תמרונים ותכסיסים גיאוגרפים-פוליטיים סביב אזורי האנרגיה העשירים של העולם כבר הובילו למלחמות ומבטיחים לנו עוד קונפליקטים צבאיים בינלאומיים. מכיוון שבמזרח התיכון יימצאו שני שלישים מאספקת הנפט שנותרה, ארה"ב ניסתה נואשות לייצב את האזור ע"י, למעשה, פתיחת תחנת משטרה אחת גדולה בעיראק. הכוונה הייתה לא רק לאבטח את הנפט העיראקי אלא גם לשנות ולהשפיע על התנהגות המדינות השכנות מסביב למפרץ הפרסי, במיוחד אירן וערב הסעודית. התוצאות היו רחוקות מאוד מלהיות חיוביות והתוכניות העתידיות שלנו בחלק זה של העולם הן לא משהו שאנו יכולים לחוש אתו לגמרי בטוחים.

וכמובן שיש את הנושא של סין אשר בשנת 2004 הפכה להיות צרכנית הנפט השניה בגודלה, משיגה בכך את יפן. תנופת הצמיחה התעשייתית של סין הפכה אותה לתלויה הרבה יותר באותו היבוא אשר אנו (האמריקאים) סומכים עליו. אם סין תרצה בכך, היא יכולה בקלות לצעוד לתוך חלק מהמקומות הללו- המזרח התיכון, הרפובליקות של חבר העמים באסיה המרכזית- ולהשליט שם את המעורבות שלה בכוח. האם ארה"ב מוכנה להתחרות על הנפט הזה בשטח לוחמה אסייתי עם הצבא הסיני? אני מטיל ספק בכך. צבא ארה"ב גם איננו יכול להמשיך להשתלט ללא הגבלה על אזורים בחלק המזרחי של כדור הארץ, או לקוות לאבטח את השטח הכבוש ו/או את תשתיות הנפט של מדינה רחוקה, עוינת, אחת אחרי השניה. תרחיש סביר אחד, אם ארה"ב אכן תנסה לעשות זאת, הוא שהיא תתיש ותרושש עצמה תוך כדי התהליך ותאולץהתהליך ותאולץ בכוח לסגת בחזרה לחלק העולם שלה, זאת באובדן גישה לרוב הנפט הנותר בעולם.
אנו יודעים שהמנהיגים הלאומיים שלנו מודעים למצב הקשה הזה. הנשיא ג'ורג בוש קיבל אזהרות על סכנות מצב פסגת תפוקת הנפט עוד לפני הבחירות של שנת 2000 ובאופן קבוע מני אז. במרץ, משרד האנרגיה הוציא דו"ח שמאשר רשמית בפעם הראשונה שמצב פסגת תפוקת הנפט הגלובלית הנו אמיתי ומודיע בפשטות ש"העולם לא ניצב בפני בעיה כזו מעולם. ללא פעולה מסיבית שתתחיל יותר מעשור לפני המצב העובדתי, הבעיה תהיה ממושכת ולא תהיה זמנית".
("the world has never faced a problem like this. Without massive mitigation more than a decade before the fact, the problem will be pervasive and will not be temporary(."

יותר מהכול, מצב החירום הממושך יאלץ אותנו לעשות סידורים אחרים לגבי הצורה בה אנו חיים בארה"ב. אמריקה הנה במצב קשה במיוחד בגלל סדרה של בחירות לא מוצלחות שעשינו כחברה במאה ה-20. אולי הגרועה ביותר הייתה לתת לעיירות ולערים שלנו להתנוון ולהחליף אותן בפרוורים, אשר להם יש את השפעת הלוואי הנוספת של העלמת הרבה מהאדמה החקלאית הטובה ביותר בארה"ב. בהיסטוריה של העולם, תהליך הפירוור ייזכר כהקצבת המשאבים הגדולה הגרועה ביותר. יש לתהליך זה גורל טראגי. הפסיכולוגיה של השקעות קודמות מצביעה שאנו נגונן על האוטופיה הזו שלנו הרבה אחרי שהיא תהפוך לחוב נורא. מהר מאוד הפרוורים יכשילו אותנו במונחים מעשיים. הפכנו את בניית בתי הקרקע, רצועות הכבישים המהירים, המזון המהיר וקניוני הקניות לבסיס הכלכלה שלנו, וכאשר נאלץ להפסיק עם הדברים האלו החסרונות שלהם יתגלו. הנסיבות של מצב החירום הממושך יכריחו אותנו להצתמצם בקנה המידה ולמעשה לעצב מחדש כל דבר שאנו עושים ואת הדרך שאנו עושים אותו- החל מסוג הקהילות שאנו חיים בהן פיסית עד לאופן בו אנו מגדלים את המזון שלנו ועד לדרך בה אנו עובדים וסוחרים במוצרי העבודה שלנו. סגנון החיים ישתנה באופן עמוק לאינטנסיבי ומקומי. חיי היום-יום יהיו מבוססים על הרבה פחות ניידות והרבה יותר על להישאר היכן שאתה. כל דבר שנוצר בארגון של קנה מידה גדול, באם זו הממשלה או עסק ענק כמו וול-מרט (רשת חנויות כל-בו אמריקאית וותיקה), יצטמק כמו שהצטמקו מאגרי האנרגיה הזולה עליה הם התבססו. המערבולת של מצב החירום המתמשך תייצר הרבה מפסידים כלכלית, ורבים מהם יהיו אנשים כועסים ואגרסיביים מבני המעמד הבינוני לשעבר.

גם ייצור המזון הולך להפוך לבעיה עצומה במצב החירום המתמשך. עם נפילת החקלאות המסחרית בגלל חוסר תשומות המבוססות על נפט וגז, נצטרך באופן וודאי לגדל את המזון שלנו קרוב יותר להיכן שאנו מתגוררים ולעשות זאת בקנה מידה קטן יותר.הכלכלה האמריקאית באמצע המאה ה-21 עשויה להיות מרוכזת סביב חקלאות- לא סביב אינפורמציה, לא על הי-טק, לא על "שירותים" כמו עסקי נדל"ן ומכירת ציז'בורגרים לתיירים. חוואות. זהו ללא ספק רעיון מדהים מבהיל וקיצוני והוא מעלה שאלות קשות ביותר בקשר להקצאת קרקעות וטבע העבודה. חלוקת האדמות בסוף המאה ה-20 הרסה את ההמשכיות והשלמות של הנוף הכפרי ברוב המקומות. התהליך של ההיערכות וההסתגלות המחודשת עשוי להיות בהחלט חסר סדר ומאולתר. ייצור המזון יהיה בהכרח הרבה יותר אינטנסיבי בבחינת העמל בהשוואה למה שהיה לפני מספר עשורים. אנו יכולים לצפות להיווצרותו מחדש של מעמד הפועלים שנולד לעמל בחווה האמריקאית. מעמד זה יהיה בנוי בעיקר מהמפסידנים כלכלית שהוזכרו למעלה ואשר היו חייבים להרפות את אחיזתם מהחלום האמריקאי. ההמונים הללו עשויים להיכנס ליחסים חברתיים-פיאודליים עם אלו שבבעלותם נמצאת הקרקע בתמורה למזון וביטחון פיסי. רגשות העוול ואי-הצדק שלהם יישארו טריים, על כל פנים, ואם היחס אליהם יהיה לא הגון הם עשויים פשוט לתפוס חזקה על הקרקע בכוח.

הדרך בה המסחר מאורגן באמריקה לא תשרוד הרבה אל תוך מצב החירום הממושך. המוצרים של וול-מרט- כל-בו על גלגלים- לא יהיו עוד כזה עסק משתלם בכלכלת נפט לא זול. קווי הייצור בני ה 10,500 ק"מ של רשת בתי הכול-בו הזו עשויים בקלות להפסיק את פעולתם הודות להתערבות צבאית בגין נפט וכן ע"י קונפליקטים פנימיים במדינות אשר נהגו לספק לנו מוצרים אולטרא-זולים מכיוון שגם הן יאבקו במצבים דומים בגין בצורת האנרגיה וכל חוסר הסדר המוכר שמגיעה עמה. עם התרחשות דברים אלו, אמריקה תצטרך להתארגן לסידור אחר לייצור, הפצה ומכירת המוצרים הרגילים. מוצרים אלו כנראה יתחילו להיות מיוצרים על בסיס תעשיה ביתית להבדיל משיטת המפעלים שהייתה נהוגה לפני כן, מכיוון שקנה המידה של האנרגיה הזמינה יהיה הרבה יותר נמוך- ואנו לא הולכים לחיות מחדש את המאה ה-20. עשרות אלפי מוצרים נפוצים שאנו נהנים מהם היום, החל מצבעים ועד לתרופות, מיוצרים מנפט. כולם יהפכו ליקרי מציאות או אפילו ללא זמינים. מכירת מוצרים תהיה חייבת להיעשות מקומית. היא תהיה חייבת להתבסס על שינוע סחורות למרחקים קצרים יותר. כמעט לבטח שהתוצאה תהיה גם מחירים גבוהים יותר למוצרים שאנו קונים ומבחר קטן בהרבה.

נוכחות המכוניות תהפוך למצומצמת בחיינו, בניסוח עדיין. עם אספקת דלק מוגבלת, שלא להזכיר ירידה מהכנסות המסים, הכבישים שלנו יסבלו. מערכת הכבישים הבין-מדיניים המהירים הנה עדינה הרבה יותר ממה שהציבור מתאר לעצמו. אם רמת השירות (כמו שמהנדסי התעבורה מכנים זאת) לא נשמרת בדרגה הגבוהה ביותר שלה, הבעיות מתרבות ומחריפות בזריזות. המערכת לא סובלת כישלון חלקי. הכבישים הבין-מדיניים חייבים להישמר במצב מצוין או שהם מתפוררים במהירות.

לאמריקה היום יש מערכת פסי רכבת שאפילו הבולגרים היו מתביישים בה. אף לא אחד מהמועמדים הראשיים לנשיאות ארה"ב בשנת 2004 הזכיר מסילות רכבת אך אם לא נשפץ את מערכת הרכבות שלנו בעוד כמה עשורים מהיום כנראה לא יהיו כלל נסיעות ארוכות טווח או שינוע סחורות למרחקים. תעשיית התעופה המסחרית, אשר כבר כעת נמצאת על הברכיים מבחינה כלכלית, עתידה כנראה להיעלם. עלות התחזוקה של נמלי תעופה ענקיים לא תצדיק את הפעלתו של צי המטוסים המצומצם בהרבה. רכבות הנן הרבה יותר יעילות מבחינת תצרוכת האנרגיה ממכוניות, משאיות או מטוסים ואפשר לתפעל אותן על כל דבר החל מעצים ועד לחשמל. רשת המסילות הנה גם הרבה יותר כלכלית לתחזוקה מאשר רשת הכבישים המהירים שלנו.

האזורים המצליחים במאה ה-21 יהיו אלו אשר מוקפים באדמות חקלאיות יצרניות המסוגלות לייצר מחדש כלכלה מקומית מקיימת על בסיס שריון של חברה מלוכדת. לעיירות קטנות ולערים קטנות יש סיכוי טוב יותר מהערים הגדולות, אשר יצטרכו כנראה להצטמצם באופן משמעותי. התהליך יהיה מכאיב וסוער. בערים אמריקאיות רבות כמו קליבלנד, דטרויט וסנט-לואיס התהליך הזה בהתקדמות ניכרת כבר עתה. ערים אחרות עוד יפלו גם הן. בפני ניו-יורק ושיקגו עומדים קשיים עצומים, זאת בגין הבניינים הכבירים הנמצאים מחוץ להתאמה עם המציאות של ירידה בזמינות מקורות האנרגיה. האדמות החקלאיות שלהן כוסו מזמן באספלט ובטון. ערים אלו יהיו מוקפות במרקם של פרוורים נמקים אשר רק יחריף ויגביר את בעיות הערים הגדולות. למרות זאת, הערים שלנו מהוות מקומות חשובים. סוג כלשהו של הוויה אורבנית יהיה קיים בעתיד אולם כנראה לא הערים הענקיות של המאה ה-20 התעשייתית.

אזורים מסוימים במדינה יסתדרו טוב יותר במצב החירום הממושך. החלק הדרום-מערבי של ארה"ב יסבול באותו היחס בו הוא שגשג בתקופת הנפט הזול בסוף המאה ה-20. אני מנבא שמדינות חגורת השמש כמו אריזונה ונוואדה יהפכו לחסרות אוכלוסין במידה ניכרת, מכיוון שהאזור יהיה דחוק במים מלבד חוסר הדלק והגז הטבעי. תארו לעצמכם את פוניקס, אריזונה ללא מיזוג אוויר זול.
אני גם לא אופטימי לגבי החלק הדרום-מזרחי של ארה"ב. מסיבות שונות, אני סבור שתהיה שם אלימות ברמה ניכרת בגין ההתמרמרות הגואה ורותחת של המעמד הבינוני לשעבר אשר תיפגש שם עם הקיצוניות הדתית הנוצרית. התרבות הדרומית כוללת, בחבוי, מושג מנופח של אינדיבידואליזם והאמונה שיש להשתמש בנשק כדי להגן עליו. זהו מתכון מאוד לא מוצלח ליצירת לכידות חברתית.
מדינות ההרים ומדינות המישורים הגדולים יעמדו גם הן בפני טווח בעיות, החל מפוטנציאל חקלאי נמוך ומחסור במים ועד לאובדן אוכלוסין. לצפון-המערב הפאסיפי, ניו-אינגלנד והמערב התיכון העליון יש סיכויים טובים יותר, במידת מה. אני מתייחס אליהן כאל פחות נוטים ליפול לתוך חוסר חוק, אנרכיה או רודנות ובעלי יותר סיכוי להציל את החתיכות והפיסות היותר טובות של המסורת החברתית שלנו ולשמר אותן בפעולה ברמה כלשהי.

כל אלו הן תחזיות מטילות מורא ואפילו מחרידות. מצב החירום הממושך הולך להיות טראומה עצומה למין האנושי. אנו לא נאמין שזה קורה לנו, ש 200 שנים של מודרניזציה יכולות ליפול על הברכיים בגלל מחסור עולמי באנרגיה. השורדים יצטרכו לטפח דת של תיקווה- שפירושה אמונה עמוקה וכוללנית שהאנושיות שווה לחיות אותה. אם יש צד חיובי כלשהו בשינויים הקשוחים הבאים עלינו הוא עשוי להימצא ביתרונות שבקשרים קהילתיים קרובים, בצורך לעבוד באמת באופן אינטימי (ופיסי) עם השכנים שלנו, בלהיות חלק ביוזמות שבאמת מחוללות הבדל ובלהיות מעורב באופן מלא בפעילות חברתית בעלת משמעות במקום להתבדר רק כדי להימנע משעמום. מספר שנים מהיום, כאשר נשמע קול שיר, אם בכלל, נשמע את עצמנו ואנו נשיר עם כל הלב.

Adapted from his book "The Long Emergency", 2005, by James Howard
Kunstler, Grove/Atlantic, Inc., publisher.

על המחבר
Mr. Kunstler was born in New York City in 1948. He moved to the Long
Island suburbs in 1954 and returned to the city in 1957 where he spent
most of his childhood. He graduated from the State University of New
York, Brockport campus, worked as a reporter and feature writer for a
number of newspapers. He is a regular contributor to the New York Times
Sunday Magazine and Op-Ed page, where he has written on environmental
and economic issues. He has lectured at Harvard, Yale, Columbia,
Dartmouth, Cornell, MIT, RPI, the University of Virginia and many other
colleges, and he has appeared before many professional organizations
such as the AIA , the APA., and the National Trust for Historic
Preservation. He lives in Saratoga Springs in upstate New York.]

ליצירת קשר לחצו כאן