לאור העובדה שתגליות גז משמעותיות התגלו מול חופי ישראל כבר בסוף שנות התשעים, ובמיוחד לאחר אישוש התחזיות האופטימיות בשדות "תמר" ו"לוויתן" במהלך שלוש השנים האחרונות, ניתן היה לצפות שהממשלה תיישם מדיניות המעמידה בראש סדר העדיפויות את התועלת ארוכת הטווח של הציבור ממשאב חיוני זה.

אבל למרבה הצער הממשלה מאפשרת למועצת הנפט במשרד האנרגיה להמשיך לעבוד תחת כללים מיושנים הפועלים בעיקר לטובת מספר מצומצם של אנשי עסקים מקושרים[¹]. המשרד ממשיך להנפיק רישיונות פיתוח בחינם, ללא מכרז, לקבוצות שנשלטות ע"י שותפים שהתאמתם לזכיה ברישיון מסתכמת בעיקר ביכולתם ליצור את קשריהם עם המשרד[²] . אמנם הושג הסדר מסוים ברפומה במס, "מס ששינסקי", אולם סוגיות משמעותיות יותר, כמו הבטחת מחירים סבירים לצרכנים ואספקת אנרגיה בטווח הארוך, עדיין נשארות באוויר. גם תחום הרגולציה והאכיפה הבטיחותית והסביבתית על הקידוחים הוזנח עד כה [³].

החלוקה החינמית של רישיונות מנומקת בתואנה של "יצירת שוק חופשי". לשוק החופשי יש אכן יתרון על שוק לא תחרותי: כניסה חופשית של יצרנים לזירה מובילה כמעט תמיד לירידת מחירים לכיוון עלויות הייצור האמיתיות. התחרות גם מעודדת התייעלות, הגורמת בדרך כלל להורדת מחירים נוספת. אולם בפועל, כשמדובר בשווקי הגז בעולם, שוק חופשי מקומי לרוב קשה עד בלתי אפשרית להשגה (גם במדינות עשירות מבחינת עתודות גז), בפרט כאשר מדובר במשאב אסטרטגי למדינה, שקצב תפוקתו חייב להיות סדיר ומובטח מצד אחד, ומותאם לשיקולים פוליטיים מצד שני.

לכן, מבין 40 המדינות המובילות בהפקת גז טבעי, רובן המכריע בוחר באחת משתי אפשרויות: פיקוח על מחיר הגז או הפקדת תהליך ההפקה בידי חברת אנרגיה לאומית (שכל רווחיה חוזרים למדינה), או שילוב בין השנייים [4]. בקיצור, באין יכולת להפעיל שוק חופשי אמיתי, מסתפקות רוב המדינות בפיקוח על המחיר כך שישקף את המחיר שהיה מושג תחת תנאים אידיאליים של שוק חופשי.

בישראל, כמו במדינות אלו, לא ניתן לבסס שוק חופשי אמיתי. אם הממשלה תגביל את יכולת הייצוא של היזמים, שותפות תמר תסגור חוזים לטווח ארוך שימנעו מיזמים אחרים להיכנס לשוק ולכן תפעל דה-פקטו כמונופול. אם הממשלה תאפשר לזכייני הרשיונות לייצא גז ללא פיקוח מחירים, בן-לילה המחיר המקומי ישתווה למחיר הגלובלי שהינו יקר בהרבה מעלות ההפקה המקומית.

בשותפות תמר העריכו את עלות הפרויקט בפחות מ- 50 מיליון דולר למיליארד מ"ק [5], קרי פחות מ-$1.5 ל-mmBTU. אולם בחוזים ארוכי הטווח של תמר מול חברת החשמל ולקוחות אחרים מדובר על מחירים הגבוהים מ-$5 ל-mmBTU, כך שבפועל ניתן להבין שלא היזמים ולא הלקוחות (בראשם חברת החשמל שעלויותיה נופלות בסופו של דבר על הציבור) מצפים באמת לשוק חופשי ותחרותי בשנים הקרובות. במחירים המנופחים שמציבים היום (מחירים שמשקפים לא את העלויות אלא את המחירים העולמיים), הרווח לאחר מס של שותפות תמר (גם עם הפעלת "מס ששינסקי") יכול להגיע לעשרות מיליארדי דולר על חשבון הכיס של הציבור הישראלי [6]. בתנאים אלה, החזר ההשקעה הצפוי לשותפות גבוה בהרבה מהנהוג בתעשייה בשאר העולם.

בהתחשב בכך ששוק חופשי אמיתי אינו בר-השגה, ממשלת ישראל צריכה לאכוף מחירים הוגנים לצרכנים המקומיים במקום לאפשר למונופול תמר לקבוע מחירים מקומיים לפי מחירי חו"ל. פיקוח על מחיר הגז גם יאפשר לחברת החשמל (הצרכן המרכזי) לשמר מחירים נמוכים לצרכנים ויקל על עול החובות שלה (שכמובן גם נופל בסופו של דבר על הצרכן הישראלי).

למדינה כדאי גם לקבוע מס על צריכת אנרגיה על-מנת לעודד חסכון, ולנתב את התקבולים ממנו לקרן רווחה לאומית. למרות ההשיג של אישור מס ששינסקי בשנה שעברה, חייבים להודות שהקרן שאמורה לקלוט את התקבולים היא מעין עלה תאנה שמלבין מחירי גז גבוהים לציבור ורווחים אסטרונומיים ליזמים.

בהקשר ליצוא, ישראל מוכרחה ללמוד מהטעויות של בריטניה, איטליה, רומניה ומדינות נוספות, הניצבות כיום בפני ירידה מתמשכת ביכולת ההפקה בעוד שמשק האנרגיה שלהן מבוסס יותר מתמיד על גז טבעי. יצוא גז אינו יכול לעודד תחרות מקומית, ולכן לא רק שהוא מיטיב עם הזכיינים על חשבון האינטרס הציבורי בטווח הקצר, הוא גם מסכן את הבטחון האנרגטי של אזרחי ישראל בטווח הארוך. קרן רווחה לאומית המבוססת על התקבולים ממס ששינסקי לא תפצה את הדורות הבאים על אובדן הבטחון האנרגטי בטווח הארוך.

עם הירידה הצפויה בתפוקת הנפט העולמית, חשיבותו של הגז הטבעי תלך ותגדל. יצואניות הגז בעולם צפויות לעמוד בפני לחצים הולכים וגוברים של צריכה מקומית, והן צפויות להגביל את היצוא ולגרום לעליית מחירים משמעותית בשווקי הסחר העולמי. עתודות הגז של ישראל יהפכו לנכס חיוני עבור הבטחון והרווחה של כולנו. אם נאפשר יצוא חופשי היום, הזכיינים ירוויחו הון עתק בטווח הקצר, ויתכן שגם ידרשו פיצוי של מיליארדים נוספים אם וכאשר ישראל תתעשת ותטיל בעתיד מגבלה על היצוא. על כן היתרי יצוא צריכים להיות מוענקים בזהירות, עם מטרות ומגבלות מוגדרות היטב (יתכן שכדאי להגביל יצוא למטרות של יחסי חוץ, כמו שהוצע כאן, כאשר גם למטרה זו תידרש התערבות המדינה בקביעת מחירי היצוא).

במסגרת החוק הבינלאומי מדינות מחויבות לנהל את משאבי הטבע שלהן באופן שייטיב עם רווחתם של התושבים ובהתאם לעקרון של שמירה על זכויות ורווחת הדורות הבאים [7]. אולם המדיניות של ממשלת ישראל בעשור האחרון הובילה להעדפה ברורה של מספר אנשי עסקים מקושרים היטב על פני האינטרס הציבורי, כאשר היא מכשירה כלים שונים שיאפשרו ליזמים לגבות מהציבור מחירי אנרגיה גבוהים ולכלות את משאבי הטבע שלנו בקצב שיא. התבוננות מפוכחת על העתיד וניהול אחראי משמעותם יישום של פיקוח ארוך-טווח על מחיר הגז, הגבלות על יצוא, והקמת רשות מקצועית וחזקה לפיקוח על ההיבטים הבטיחותיים והסביבתיים של הקידוחים.

_______________________________________________________

[¹] הבולט מביניהם, יצחק תשובה, מחזיק בכ- 13% מקידוח תמר וב- 19% מקידוח לוויתן דרך שרשור חברות אחזקה.

[²] השותפויות המוגבלות השולטות ברשיונות הגז חסרות לא רק את הטכנולוגיה והידע לפתח את שדות הגז בעצמן אלא חסרות גם את המשאבים הפיננסים שכביכול מצדיקים את השתתפותם, ולראיה הקשיים המתמשכים של השותפויות בתמר לקבל הלוואות מהמערכת הבנקאית כדי לממן את התקדמות הפיתוח. הן בוודאי לא תהיינה מסוגלות להקצות משאבים משמעותיים עבור שיקום אקולוגי ופיצויים לנפגעים במקרה של גרימת נזק סביבתי משמעותי (סיכון לא זניח בהתחשב בהיסטוריה הבעייתית של קידוחים תת-מימיים בעשורים האחרונים).

[³] התחום היחיד שקיבל תשומת לב מרבית הינו אבטחת המתקנים מפני תקיפות של גורמים עוינים – אולם גם כאן הזדרזה המדינה להעמיד את טובת היזמים לפני הציבור הרחב, והתחייבה לשלם את הוצאות האבטחה באופן מלא מכיסה, ללא כל השתתפות מצד היזמים.

[4] רק בשלוש מדינות – ארה"ב, קנדה ואוסטרליה –  תחרות אמיתית קובעת את מחירי הגז, לטובת הצרכנים. וכמובן, מדינות אלה גם מסדירות תחרות במתן הרשיונות, סידור שאצלם, בניגוד לישראל, מעשיר את קופת המדינה.

[5] החישוב מבוסס על הערכות שניתנו לוועדת ששינסקי: תפוקת הפרויקט 250 BCM, תקופת הפרויקט 30 שנה, הוצאות פיתוח (הוצאות לפני תחילת ההפקה) 3.25 מיליארד דולר (13 מיליון דולר ל-BCM), והוצאות  תפעוליות ואחרות במשך הפרויקט 3.1 מיליארד דולר (12 מיליון דולר ל-BCM).   עלות הכסף שמושקע (אפשר לחשב כריבית על החזר הלוואה ל-30 שנה), תעלה בערך 20  מיליון דולר ל-BCM, לפי חישוב לפי רבית של  7%, כך שסך הכל העלות, כולל עלות הכסף, תהיה בערך 45 מיליון דולר ל-BCM.

[6] במחיר של $5.5 ל-mmBTU, הרווח המונופוליסטי יהיה בערך 120 מיליון דולר ל-BCM. צריכת הגז של המדינה, בעיקר להפקת חשמל, תעלה ל-10 BCM לשנה עד 2014, וצפוי להגיע תוך 20 שנה ל-20 BCM או יותר.   אם תהיה הצמדת למשך זמן למחירים עולמיים במקום הצמדה לעלויות (שתוסג בתנאי תחרות אמיתיים או דרך פיקוח), המחיר יכול לטפס עם השנים בעשרות וגם במאות אחוזים כפי שקרה בעשור האחרון.

[7] ראו לדוגמא את ההחלטות הבאות של מועצת האו"ם:

(U.N. Resolution on Permanent Sovereignty over Natural Resources (1962

(The Stockholm Declaration of the U.N. Conference on the Human Environment (1972