מסקנותיה המתגבשות של ועדת צמח[1], המתירה לזכייני הגז לייצא את משאביה הטבעיים של ישראל, מיועדות למקסם את רווחי זכייני הגז ולהפקיר את רווחת הציבור גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. אם הוועדה הייתה לוקחת בחשבון את חובתה כגוף ציבורי לתועלת הציבור, היא לא הייתה מתעלמת לחלוטין מהנקודות הבאות:

1) אין באופק תחליף לגז כמקור אנרגיה למדינת ישראל. לפי המלצות הועדה, המדינה תוכל לנצל את חלקה בעתודות הגז עד 2040. ומה לאחר מכן? ללא פריצת דרך בתחום אספקת האנרגיה, התסריט הסביר הוא שמדינות העולם תתחלנה לשמור את משאבי האנרגיה שלהן לעצמן ויהיה למדינת ישראל הרבה יותר קשה – ויקר – לקנות דלקים מאובנים. כאשר עתיד המדינה תלוי במדיניות שנקבעה, אי אפשר להסתפק באמירה "יהיה בסדר". הועדה בחרה להתעלם מהגישה של "עניי עירך קודמים" ובחרה ב"זכייניך והלוביסטים שלהם קודמים". גם בהנחותיה בנוגע לקביעת כמות הגז שיישמר עבור השוק המקומי כשלה הועדה בהתייחסותה לעתודות אפשריות במאגרים כאל עתודות מוכחות, תוך העברת הסיכון הנגזר מהבדל "קטן" זה לציבור האזרחים בעתיד, ותוך הכנת הקרקע לועדת החקירה שתקום כשהגז יגמר "פתאום".

2) כדי להצדיק את מסקנותיה בחרה הועדה באופן מגמתי לבחון מדינות שמייצאות אחוז גדול מתפוקתן, תוך התעלמות מכך שהן מייצאות מכיוון שהן לחוצות להשיג מטבע זר (כמו מצרים, אינדונזיה, טרינידד, בנגלדש, מלזיה, אלג'יריה ולוב), או מכיוון שהן מחויבות לכך בשל היותן כפופות להסכמי סחר חופשי (כמו הולנד וקנדה). מדינות המפיקות גז ודומות לישראל הן מדינות שאינן לחוצות להשיג מטבע זר. מדינות אלה, מהן התעלמה הועדה, מגבילות ייצוא בצורה ניכרת עד כדי איסור יצוא גורף. מבין 26 המדינות שלהן עתודות גז דומות לאלו של ישראל או גדולות יותר, חצי מהן מייצאות פחות מ-30% מתפוקתן השנתית. שתים עשרה מדינות שומרות עתודות של 70 שנה או יותר. לאחר שייגמר הגז אצלנו, נצטרך כמו יתר העולם לפנות למדינות אלה (רוסיה, אזרביג'ן, לוב, סעודיה, האמירויות הערביות, כווית, ניגריה, טורקמניסטאן, איראן, קטאר, ונצואלה ועיראק). גם אם יחסינו עם המדינות האלה ישתפרו ב-25 השנים הבאות, הביקוש לגז יעלה את המחיר באופן משמעותי ביותר.

3) שימור הגז יהווה גידור סיכון (hedge) כנגד עליית מחירי חומרי גלם בשוק העולמי בשנים הבאות. הגז יהיה הרבה יותר מועיל למטרה זו מאשר כסף בקרן, גם כזו שתנוהל באופן עצמאי יחסית על ידי בנק ישראל.

4) אישור יצוא מעודד את הזכיינים לקבוע מחירים גבוהים עבור שוק המקומי ואינו יכול לעודד תחרות בשוק המקומי. בפועל, תחרות אינה חיונית, מכיוון שעל הממשלה ליישם את 'חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים' ולקבוע מחיר גז לשוק המקומי הלוקח בחשבון רווח יזמי סביר. לפי הנתונים שסופקו לועדת ששינסקי, עלות התפוקה תהיה פחות מדולר למיליון יחידות חום בריטיות (mmbtu), בעוד שהממשלה עומדת לאשר זכיינים לקבל מהצרכנים הישראלים, בעיקר דרך חברת החשמל, מחיר הגבוה מ- $6 ל-mmbtu.

5) קצב גידול הצריכה של הגז בישראל יכול להיות מהיר בהרבה מזה של תחזית הועדה (2.2% בשנה). אם למשל יקבע מחיר סביר לשימוש תעשייתי בגז, אין סיבה שלא תפותח תעשייה לכימיקלים חיוניים כמו מתנול ואמוניה שהמדינה כיום צריכה לייבא מחו"ל.

6) גז לתעשייה המקומית, המסוגל לספק תעסוקה וצמיחה כלכלית, שווה למדינה הרבה יותר מאשר הרווחים הצפויים ממיסוי על ייצוא. כדי לפצות את המדינה על הפסד התועלת הצפויה משימוש בגז בארץ (בטווח הקצר והארוך) יש לחייב תוספת מס על ייצוא, כנהוג למשל ברוסיה.

7) הועדה, בנסותה להצדיק את היצוא, מציינת כי קיימים רווחים פוליטיים מיצוא הגז. אם כך המדינה, ולא הזכיינים, היא זו שצריכה לסגור את חוזי היצוא.

בטווח הקצר המדינה, באמצעות חברת החשמל (קרי על-ידי מימון של האזרח הפשוט), עומדת לשלם מיליארדי שקלים כל שנה על התייקרות הגז המקומי שהוא למעשה רכושה, כל זאת על מנת להגדיל את רווחי הזכיינים מיצוא. בטווח הארוך, ישנו סיכון סביר שנישאר ללא מקור אנרגיה עיקרית.

פקידי משרד האנרגיה האמורים להיות משרתי הציבור ומייצגי האינטרסים שלו, נתנו את רשיונות חיפוש הגז בחינם, בהיחבא, לחבורה של מקורביהם בתעשייה, ללא מכרזים פתוחים וללא דרישה שהמדינה והאזרחים יקבלו חלק הוגן מהערך של משאבי הטבע שלהם. חלוקת רשיונות בצורה חסרת היגיון וחסרת הגינות בסיסית זו היא בבחינת חלב שנשפך. לכך עומדים להתווסף כעת היתר היצוא, וההיתר לזכיינים לקבוע את המחיר לשוק המקומי במחיר מונופוליסטי. שני אלה אינם חלק מהרשיון המקורי, ובידי הועדה לעשות מעשה ולהשאיר לפחות חלק מהסוסים בתוך האורווה.

[1] http://energy.gov.il/Subjects/NG/Pages/GxmsMniNGCommitee.aspx