הנאורות היא עזיבתו של האדם את חוסר הבגרות שגרם לעצמו. חוסר־בגרות הוא חוסר היכולת להשתמש בהבנה ללא הדרכה של מישהו אחר. חוסר בגרות שכזה, שאנו גורמים לעצמנו אם הוא לא בגלל חוסר חוכמה, נובע בשל חוסר נחישות ואומץ להשתמש בשכל ללא הדרכה של מישהו אחר. המוטו של הנאורות הוא אם כן: Sapere aude! אמץ את האומץ להשתמש בשכלך.

עמנואל קאנט, 1784 ("מהי הנאורות").

הוא: מדליק שידור ישיר מ- ynet. שומעים את ראשי אגודות הסטודנטים מלהגים על מאבק הדיור.

אני: מצחיק שיש להם פתאום כל כך הרבה מה להגיד, עד שהבחורה הזו לא הקימה את האוהל שלה לא שמענו מהם כלום על זה.

הוא: כן, ככה זה. האמת, אני קצת חצוי עם עצמי לגבי המאבק הזה (אפילו שיש לי אוהל ברוטשילד). מצד אחד טוב שממקדים את הדיון, אבל בפועל זה הרבה יותר רחב מזה. הייתי שמח אם זה היה מאבק הרבה יותר רחב.

אני: על הסיבות העמוקות שמאחורי עליית המחירים בכל העולם לא ידברו במאהל, וגם לא נשמע על זה בשיח בציבורי בשנים הקרובות.

הוא: למה אתה מתכוון?

אני: תראה, לכל עליית מחירים אפשר למצוא הרבה סיבות (במיוחד בנושא הדיור), אבל יש שני גורמים שמשותפים לכולם, ולא קביל פוליטית לדבר עליהם. הראשון הוא השילוב הקטלני של דילול משאבים, גידול אוכלוסיה, גידול בצריכה, diminishing returns על התייעלות טכנולוגית. אי אפשר להגדיל עד אינסוף את המשאבים שאחנו צורכים אם הם סופיים, ואי אפשר לצפות שמחירים שלהם לא יעלו עם הזמן (המחיר הוא בסך הכל מנגנון חלוקה של כמות מוגבלת של משאבים ליותר מדי אנשים שרוצים יותר ממה שיש).

הוא: אוי נו באמת. זה הכי קל – להאשים את עליית מחירי הדלק בכך שאין מספיק נפט. בחייך.

אני: אבל מה לעשות שזאת המציאות? בטווח הארוך, שום דבר שהממשלה תעשה לא תצליח לשנות זה שנצטרך להסתדר עם פחות, ופשוט יהיה יותר יקר לנסוע ממקום למקום. או לקנות אוכל.

הוא: תמיד אפשר למצוא תחליפים. אנחנו מין ששורד ומוצא פתרונות. לא מקבל את הטיעון שלך ששם שורש הבעיה. הבעיה נמצאת אצל בני אדם, הכל זה בידי בני אדם. גם הכלכלה הוא תוצר אנושי.

אני: אתה יוצא מתוך אקסיומה שלפיה אנחנו נצליח תמיד להתגבר על כל בעיה באמצעות טכנולוגיה. זה לא קצת נאיבי מצדך? אתה מחשיב את עצמך כחלק מהשמאל הביקורתי. אולי כדאי שתסכים להעמיד למבחן את האקסיומה הזו?

הוא: אני לא מאמין בקידמה ולא באוטופיה. אבל אין אמת אחת, כחוקר ממדעי הרוח אני יכול לאמר לך שכל סיפור אני יכול לספר באלף דרכים שונות. זאת הבחירה שלי איך לספר אותו. וזה בדיוק אותו דבר בכלכלה.

אני: אז אתה טוען שאין שום דבר חומרי שיכול להשפיע על הכלכלה?

הוא: לא.

אני: למשל אם אני ואתה נמצאים על אי בודד. ויש רק כיכר לחם אחת. זה לא ישפיע על ערך הלחם?

הוא: אבל זאת לא המציאות. דוגמא לא לעניין.

אני: מה ההבדל?

הוא: כל דבר בעולם הוא תוצר של איך שאנחנו תופסים אותו. זאת התנערות מאחריות כשהפוליטיקאים מאשימים גורמים חיצוניים בבעיות, במקום לפתור אותם.

אני: ומה קורה אם יש בעיה שהם לא מסוגלים לפתור?

הוא: שיפתרו אותה. לא מעניינים אותי התירוצים שלהם.

אני: אתה כמו ילד קטן שדורש מההורים שלו משהו שהם לא מסוגלים לספק לו (טיול לירח?) ולא מוכן להקשיב לנימוקים שלהם למה אתה לא יכולה לקבל את זה.

הוא: מאיפה אתה בכלל יודע שבאמת יש בעיות כאלה?

אני: אני חוקר את הנושא באובססיביות כבר כמה שנים. ואיך אתה יודע שאין בעיות כאלה?

הוא: אני לא. איך אני יכול לדעת? אתה יודע שיש המון מדענים שגם אומרים שאין התחממות גלובלית. אז ברור שאני לא יכול לגבש דעה. מה, אני מדען? חוץ מזה, אצלכם נוטים להעדיף את הסביבה על פני אנשים. ואני חושב שזה פסול.

אני: אני מניח שגם לא גיבשת דעה לגבי האם כדור הארץ עגול, אם הוא מסתובב סביב השמש, ואם המהפכה הצרפתית או מלחמת העולם השניה באמת התרחשו. אגב, הגורם השני לעליית מחירים זה הדפסת כסף.

מדהימה אותי לפעמים האטימות של הפוסט-מודרניסטים כלפי המציאות (כן, יש דבר כזה; ולא, היא לא קשורה לתופעות חברתיות). גישות ביקורתיות בסוציולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה וספרות עשו דברים מדהימים במאה השנים האחרונות במגוון אדיר של תחומים. הן העמידו בסימן שאלה תופעות חברתיות שנלקחו לפני כן כמובנות מאליהן. אתניות וגזע, מגדר, מעמד, לאום ודת  – כשמראים שכל הקטגוריות האלה הן יצירות אנושיות, קל הרבה יותר לחשוף אותן לאור השמש ולהצביע על מבני הכוח, הניצול והריבוד שהן משרתות. בדרך כלל המניעים לעשות את זה הם 1. זה כיף ומאתגר אינטלקטואלית, ו-2. זה הומניסטי. זה מאפשר לאנשים מדוכאים להרים ראש, לקבל ולדרוש זכויות שוות, אוטונומיה, חירות. זה מאפשר לאנשים שטוב להם יחסית בחיים להילחם בשביל אחרים שפחות טוב להם. אני תומך נלהב של חשיבה ביקורתית בדיוק מהסיבות האלה.

אבל לחשוב שהתשתית החומרית לחברה שלנו גם היא הבניה חברתית זו פשוט כסלות. זאת מחשבה מפונקת, של אנשים שמעולם לא עצרו להרהר מאיפה ובאיזה מחיר אקולוגי מגיעים כל החומרים שמאפשרים את החיים הנוחים והמרופדים שלהם (הכי הרבה שהם נדדו במחשבות שלהם זה על האנשים שמייצרים להם את המוצרים האלה בסדנאות יזע). לא להבין שמחיר נקבע באמצעות היצע וביקוש, לחשוב שאין שום דבר בעולם הזה שההומו ספיאנס לא יכול לשלוט ולהתגבר עליו – זו כבר יוהרה דוגמטית.