שמונה מאגרי גז התגלו בישראל מאז 2009. בינתיים, רק מאגר אחד פותח ופעיל היום, מאגר תמר. זכייני רישיון תמר גובים על אספקת הגז מחירים שמאפשרים להם רווחים של מאות אחוזים מעל עלות האספקה, רווחים מונופוליסטיים על חשבון כיס הציבור. באוגוסט 2015 הממשלה העבירה את "מתווה הגז" בטענה שהוא חיוני לפיתוח עוד מאגרים ולהורדת המחיר. יתכן שרוב הציבור היה מופתע לגלות שלצורך השגה אמיתית של מטרות אלו, כאמור פיתוח המאגרים והורדת מחירי הגז, הממשלה פשוט צריכה לאכוף את החוקים שלפיהם חולקו הרישיונות.
חובת הזכיינים לפתח מאגרים
לפי חוק הנפט 1952,[1] רישיונות לחפש ולהפיק גז מחולקים אומנם בחינם, אבל בתמורה זכיינים לוקחים על עצמם התחייבויות נוקשות, בניהן חובת הפיתוח של המאגרים אשר בעבורם הזכיינים קיבלו את הרישיון. לאחר תגלית, חייבים הזכיינים להתחיל לפתח מאגר תוך חצי שנה (סעיף 31 לחוק), ולסיים את פיתוח המאגר תוך שלוש שנים או לחלופין להיות בעל האפשרות לספק גז תוך חודשיים לאחר התרעה של השר (סעיף 29ג לחוק). על פי החוק לשר סמכות לקבוע את היקף הפיתוח (סעיפים 33 ו-82), ובכך מוסדרת זכות הציבור לתפוקה שיכולה לכסות את צרכי המשק, כולל יתירות.
אם פקידי המדינה היו אוכפים את החוקים, מאגר תמר שהתגלה ב-2009 היה מספק גז למדינה כבר בתחילת 2012. מאגר לוויתן שהתגלה בסוף 2010 היה מספק גז כבר בסוף 2013, וכך הלאה לגבי יתר המאגרים שהתגלו. החוק לא מכיר בתירוצים לדחיית חובת הפיתוח אלא קובע במפורש שיש להתחיל פיתוח לפני שמחפשים שווקים (סעיף 34). החוק בכל אופן מאפשר לזכיין בכל שלב להחזיר את הרישיון (או החזקה), ללא קנס (סעיף 48).
הזכיינים מודעים לחוק–רק הציבור לא. כפי שנכתב בדוח השנתי של דלק קידוחים 2013: "זכויות נפט ניתנות על-פי חוק הנפט לתקופה קצובה ותוקפן מותנה במילוי התחייבויות במועדים הקבועים בתנאי נכסי הנפט. במקרה של אי מילוי התנאים, ניתן לבטל את זכות הנפט, בכפוף לחוק הנפט."[2]
חובת הפיתוח הייתה עיקר החוק מבחינת המחוקקים. "יש להתגונן מפני אי-ניצול של זכיינים. הפראקטיקה במקצוע…מראה שיש חברות שמשתדלות להשיג זיכיון לא כדי לנצלו, אלא כדי לשמרו כרזרבה לעתיד לבוא, או כדי למנוע מהמתחרה את ניצולו. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו דבר כזה…. והנה, החוק המוצע מגן עלינו גם מפני אפשרות זו, והוא מאפשר לממשלה לבטל זיכיון שאין עוסקים בניצולו בשקידה הראויה." מיכאל חזני (הפועל המזרחי ולימים בין מייסדי המפד"ל), 7 יולי 1952
חובת הממשלה לפקח על המחיר
אין למדינה שום חובה להבטיח את כדאיות הפיתוח עבור הזכיינים, אבל בהנחה שהפיתוח כדאי למדינה, חוק פיקוח מחירים 1996 מסדיר את גובה הכדאיות עבור הזכיינים. ע"פ חוק הפיקוח, מותר למדינה לווסת את המחיר בשוק, לטובת הציבור. בנוסף, המדינה רשאית להטיל מס בלו על מחיר הגז, ולקחת לעצמה את כל ההפרש בין עלות ההפקה לבין מחיר השוק שתקבע. כמובן, חברות גז ונפט לא יפתחו מאגרים מבלי לקבל רווח נורמטיבי, ולכן, במידה ויש כדאיות בפיתוח מאגר עבור המדינה, המחיר שייקבע, פחות המיסים, צריך לכסות גם את עלויות הפיתוח והאספקה, וגם את הרווח הנורמטיבי. בכך, עלות האספקה למדינה תהיה מינימאלית, והמס שיוסף יאפשר הכנסות נאות לקופת המדינה.
בעוד שכיום חברת החשמל משלמת 5.5$ עבור הגז, ומפעלים קטנים משלמים 7$ ויותר, מחירי הגז בעולם היום (שנעים למשל סביב $2 בארה"ב) אינם צריכים להוות מדד לקביעת המחיר המקומי, ואין בסיס בחוק הפיקוח אשר מחייב קביעת מדד בהתאם למחיר זה, אולם בהחלט יכולים להצביע על רמת העלות (בתוספת רווח הולם) שצריכה לכוון את הפיקוח בארץ.
הרקע למתווה הגז — מדיניות מנוגדת לחוק
למה פיתוח תמר התעכב, והמחיר שנקבע היה פי שניים מהדרוש כדי לאפשר את האספקה של הגז? ולמה יתר המאגרים עוד לא פותחו? ראש הממשלה טוען שהפתרון כרוך בהצבת "יציבות רגולטורית" והעביר "מתווה" שהכיל רצף של הטבות נוספות לזכיינים, כולל אישורים לעוד דחייה בפיתוח, הקפאת מחירים מונופוליסטים צמודים למדדים עולמיים, ואישורים למכירת רישיונות שתוקפם היה צריך לפוג. בפועל יש חוסר יציבות במשק הגז רק מכיוון שמדיניות הממשלה אינה מבוססת על החוק אלא מנוגדת לו, ולכן מבחינת החברות יש סכנה, סכנה שהמדינה תתחיל לאכוף את החוק.
כבר ב-2002, פקידי המדינה דאגו לוותר לזכיינים של המאגר הראשון שנפתח, ים תטיס, כשאישרו חוזה מול חברת החשמל במחיר שהיה מבוסס לא על רווח סביר לזכיינים אלא על בסיס המחיר של ספק הגז המצרי, EMG. גובה המחיר, $2.5 ליחידת חום, היה אומנם בגדר הסביר, אבל החוזה כלל הצמדת מחיר הגז למחירי נפט עולמיים, כך שהמחיר לאחר מכן המריא בלי קשר לעלויות האספקה.[3]
ב-2009, לאחר תגלית תמר, הסכם חדש בין הזכיינים לבין חברת החשמל נסגר במחיר של $4.5 ליחידת חום, גם בתירוץ של השוואת תנאי הזכיינים לתנאים של EMG. במילים אחרות, אחרי שאפשרו בלית ברירה למצרים לנצל את הציבור הישראלי (כי ים תטיס לא היה יכול לספק את כל הגז), החליטו לאפשר גם לספק המקומי לנצל את הציבור.[4] בפועל, עלות אספקת יחידת גז ממאגר ים תטיס (כולל החזר ההשקעה בפיתוח) הייתה פחות מ-$1, כך שאפשר היה למצוא חברות גז שהיו מוכנות לפתח את המאגרים גם ב-$1.5 ליחידה וגם בפחות. ז"א $1.5 היה מאפשר רווח נורמטיבי, רווח שהיה מתקבל אילו הייתה אפשרות להשליט תחרות בתחום. ההפרש בין המחיר בתנאי תחרות לבין המחיר שנקבע בפועל הווה רווח מונופוליסטי.
התרמית של חוק ששינסקי
באפריל 2010, לאור הרווחים המונופוליסטים שהתאפשרו ב-2009, שר האוצר יובל שטייניץ הקים את ועדת ששינסקי. בניגוד לתעמולת הממשלה, חוק ששינסקי לא פגע בזכיינים אלא היווה שיפור יחסית למצבם אילו הממשלה הייתה עומדת על אכיפת חוק פיקוח מחירים. ועדת ששינסקי כמו גם המדיניות שנקבעה בעקבותיה התעלמה מחוק פיקוח מחירים, ובהתאם לכך הממשלה אפשרה לזכיינים לקבוע מחירים מונופוליסטיים (בניגוד לחוק פיקוח מחירים), שהזכיינים נהנים ממחצית מהרווחים המונופוליסטים שהם מקבלים, וחצי חוזר למדינה כמס (רק לאחר תקופת פטור ארוכה).
הרווחים המונופוליסטיים מהווים תוספת שהציבור משלם מעל המחיר הנורמטיבי שהיה מאפשר את אספקת הגז. במקום הטלת מס שבפועל מחזירה רק חלק מהתוספת הזאת לקופת המדינה (בהתאם לחוק שישינסקי), ניצול סמכויות המדינה על פי חוק מס בלו וחוק פיקוח מחירים על ידי הטלת מס בלו מעל מחיר נורמטיבי הייתה מכניסה את כל התוספת לקופת המדינה. בסופו של דבר, אם הממשלה תמשיך לאורך חיי מאגר תמר לוותר על אכיפת חוק פיקוח מחירים, יוחזר לקופת המדינה פחות מחצי מהסכום מתוך כמאה מיליארד ש"ח שהיה צריך להיכנס כולו לקופה לולא הוויתור.[5]
חוק ששינסקי גם קבע לטובת הזכיינים השוואת מס יצוא למס המקומי. ז"א אם המחיר המקומי נקבע ל-$5 והמחיר בייצוא $9, אין מס על ההפרש של $4. כמו כן, נקבע בחוק שאם מייצאים ב-$2 כשהמחיר המקומי עומד על $5 בממוצע, גם על היצוא ישולם מס כאילו נמכר ב-$5. אחד ה"שיפורים" של מתווה הגז הוא ביטול השוואת המס כשמדובר ביצוא במחיר נמוך מהרמה בשוק המקומי.
בכל אופן, חוק ששינסקי הקנה לזכיינים ניצחון תעמולתי אדיר, כאשר רוב הציבור חשב שהוטל מס שהרע את תנאי הזכיינים ופגע ב"קניין" שלהם. (יש להזכיר שיצחק תשובה מינה לאחר מכן לראש דירקטוריון קבוצת "דלק ישראל" את אודי ניסן, אחד מחברי וועדת ששינסקי.[6] כנראה שתשובה לא הרגיש שממש נפגע.)
העלאת מחירי הגז ב-2012
ב- 2012, הזכיינים לחצו על חברת החשמל להעלות שוב את המחיר אשר משולם על ידי חברת החשמל בעבור הגז, החברה הסכימה בטענה שעיכוב במו"מ יעכב את פיתוח המאגר.[7] בכך הרווחים הצפויים לזכיינים חזרו לרמה הצפויה לפני חוק ששינסקי. חברת החשמל טענה שהיא פעלה תחת לחץ, כי מאגר ים תטיס התחיל לקרוס באותה תקופה, והחלופה של יבוא דלקים נוזלים הייתה הרבה יותר יקרה. מסתבר שקריסת ים תטיס הייתה באשמת חברת נובל, אם בגלל רשלנות או כוונת זדון, התוצאה הייתה רווחית ביותר בשביל נובל ושותפיה.[8] בהסכם החדש, חברת החשמל גם הסכימה להתחייבות לקניה לטווח ארוך, למרות שלפי חוק הנפט מאגר לוויתן היה אמור להיפתח כספק חלופי עבור חברת החשמל כבר בסוף 2013. (יש לזכור שכדי להסביר את עמדתה לממשלה, חברת החשמל שוכרת שירותי לובינג מאותה חברה שגם מייצגת את חברת דלק אנרג'י, חברת אימפקט.)
ההחלטה "לשקול" פיקוח מחירים
לאור המו"מ בין קבוצת תמר לבין חברת החשמל ב-2012, וועדת הפיקוח במשרד האנרגיה, שאמורה לפקח על מחירים בתחום, הוציאה המלצה שבה נכתב: "קיים חשש שמחירי הגז הטבעי המתגבשים במשק אינם עולים בקנה אחד עם הצורך להבטיח איזון בין תשואה ראויה ליזם לבין האינטרס הצרכני."
למרות המסקנה הזאת, במקום לקבוע את גובה הרווח המותר, כמתבקש ע"פ החוק, הוועדה קבעה: "לאור הטעמים הכלכליים שצוינו לעיל, [על הוועדה] לעקוב אחר התפתחות חוזי הקניה והמכירה של הגז הטבעי….הוועדה תשקול את המשך צעדיה בהתאם להתפתחויות במשק הגז ובהתאם לצעדים שיבוצעו ע"י הרגולטורים במשק הגז."
בדוח השנתי של חברת דלק הסיכון של הטלת פיקוח נזכר כסיכון מוחשי במתווה הגז, נכתב שהממשלה החליטה לא להוריד את המחירים שנקבעו ב-2012, בין היתר מכיוון ששינוי היה מציג את ישראל כפוגעת בקניין של הזכיינים והיה מרתיע משקיעים זרים. בפעול, שינוי המחיר היה מציג את ישראל כמדינה שאוכפת את החוק, גם אם זה באיחור של שלוש שנים.
שלבים נוספים של וויתורים על קניין הציבור
אישור יצוא
מהתחלה, זכייני לוויתן טענו שבלי אישור ליצוא, הם לא יכלו לפתח את המאגר. ע"פ חוק משק הגז, ספקים חייבים להעביר את כל הגז שהופק לרשת ההולכה הארצית, ואין חובה על המדינה להוסיף לרשת ההולכה מתקנים ליצוא. החיבור לרשת מבטיח שגם לאחר פיתוח מתקני יצוא, המדינה יכולה לעצור יצוא אם יהיה צורך מקומי לגז שמיועד ליצוא. מכיוון שהמדינה לא הייתה מחויבת לאשר יצוא, אי הסדרת היצוא לא הייתה עילה לדחיית חובת הפיתוח, ורישיון לוויתן היה צריך להיפסל כשהזכיינים לא התחילו את הפיתוח כבר ב-2011.
בניגוד לתעמולה שסכומי עתק נדרשים כדי לפתח את לוויתן, ולכן הייצוא גם דרוש כדי להצדיק את המימון, אפשר לפתח את המאגר בשלב ראשון בממדים הרבה יותר קטנים ממה שהזכיינים דורשים, ולחלק את הצריכה המקומית בין תמר לבין לוויתן. אבל במקום לאכוף את חובת הפיתוח, הממשלה הקימה את ועדת צמח ב-2012 כדי לדון בנושא היצוא. לבסוף נקבע לזכייני לוויתן זכויות יצוא נרחבים בתירוץ שהאישורים יאיצו את הפיתוח, בדיעבד טענת סרק, מכיוון שעד היום הפיתוח של מאגר לוויתן לא התחיל. בכל אופן, אם יסתבר שהמתווה החדש כולל מספיק הטבות כדי לעודד את היצוא, מדובר ביצוא של רוב הגז של לוויתן, כ-20 מיליארד יחידות חום. ערך הגז למדינה, כתחליף לדלק מיובא, הוא כ-200 מיליארד דולר, ומדובר במחיר דלק שנמצא באופן זמני בשפל של העשור האחרון. הכנסות המדינה מיוצא מוערכים בעשירית הסכום הזה, כך שההפסד לציבור נמדד בכ-180 מיליארד דולר.
תמרונים לתרץ אי פיתוח — נוהל "תגלית"
עוד לפני הקמת וועדת צמח, הממונה על הנפט במשרד התקשורת דאג להוריד מזכייני לוויתן את איום חובת הפיתוח ע"י תרגיל תעמולתי. זמן קצר לאחר תגלית לוויתן בתחילת 2010, הממונה הודיע לזכיינים (או הם הודיעו לו?) שיש נוהל חדש שלפיו תגלית בשטח לא תהווה תגלית אשר תחייב פיתוח, עד שהממונה יקבע שכן.[9] בדוח על משק הגז, מבקר המדינה הטיל ביקורת על הנוהל שלעולם לא פורסם באופן רשמי. תגלית מקנה זכות אוטומטית לחזקה ל-30 שנה, ולכן אפשר אולי לחשוב שעיכוב הכרת תגלית מיועד לעכב מתן חזקה. אבל אין שום פגיעה בציבור במתן החזקה, כי החזקה כמו הרישיון יפסלו מייד אם הפיתוח לא מתחיל תוך חצי שנה מעת התגלית. ז"א, על פי החוק, עיכוב במתן החזקה לא פוטר זכיין מחובת הפיתוח לאחר תגלית.
ב-2014, כשחברת וודסייד עמדה להיכנס כשותף ברישיון לוויתן, הממונה על הנפט "אישר" את התגלית. אחרי שעסקת וודסייד התפוצצה, הוא לא היה יכול לבטל את האישור, ובכך בלט הסטייה בין החוק, שקובע שתגלית נקבעת כגילוי בשטח, לבין החלטת הממונה שתגלית נקבעת לפי כדאיות הפיתוח. בכל אופן, עם הכרת התגלית ע"י הממונה זכייני לוויתן איבדו את אחד התירוצים לדחות את הפיתוח. אבל למזלם נשאר עוד תירוץ–האיום של הסדר כובל.
תרמית "הסדר כובל" של הממונה על ההגבלים
חוק ההגבלים מגבה את חוק פיקוח מחירים במתן סמכויות גם לממונה על ההגבלים לקבוע מחירים בשוק מונופוליסטי (סעיף 30א). הממונה לשעבר דיויד גילה אף קבע ב-2013 שרווח של 20% מעל עלות האספקה מהווה רווח מונופוליסטי.[10] אבל באוגוסט 2012, הוא אישר את חוזה תמר עם חברת החשמל, בלי להתערב במחיר המונופוליסטי שאישר רווח לאחר מס של כ-100% מעל עלות האספקה. הוא גם אישר את קביעת החוזה לטווח ארוך, מהלך שמקשה על פיתוח מאגרים נוספים.
בספטמבר 2011 גילה גם הודיע לזכייני לוויתן שהוא "בוחן" אם היה בהתקשרות שלהם ב-2008 היבט של הסדר כובל. עד היום לא הייתה קביעה רשמית שהיה הסדר כובל. ההתלבטות כביכול של הממונה בעניין הועיל בפועל לשתי מטרות של הזכיינים, אחד, כתירוץ נוסף לדחיית הפיתוח, ושני, כתעמולה שיש אפשרות להשיג תחרות במשק הגז הישראלי ולכן אין צורך בפיקוח על המחיר. ב-2014, לקראת עסקת וודסייד, גילה בדומה לממונה על הנפט הודיע שהוא יעניק לקבוצה פטור מהסדר כובל (בתהליך משפטי של "צו מוסכם"), אבל כשבוטלה העסקה, גילה מיהר להודיע שעדיין לא קבע הסדר בעניין, והשאיר את התירוצים על כנם.[11]
הסדר כובל מוגדר כהסדר שבו שחקנים במשק מסוים משתפים פעולה למנוע תחרות. בהתקשרות זכייני לוויתן ב-2008, לא היה שיתוף פעולה בין מתחרים, אלא בין שותפי נובל ודלק עם חברת רציו, חברה שדאז לא היה שחקן משמעותי בתחום. גם לא הייתה סבירות בניסיון הממונה לחתור להשגת תחרות. בשוק חופשי, הציבור מרוויח כאשר ספקים חדשים יכולים להיכנס לתחום, להגביר את ההפקה הכוללת ובכך לגרום להורדת המחיר. בשוק הגז, הגיאולוגיה מגבילה את מספר הספקים ולכן אי אפשר להשיג תחרות שתוליך להורדת מחירים. חוק פיקוח מחירים נועד לטפל בבעיה הזאת, כמו שחוק הנפט נועד לטפל בניסיון של ספקים לעכב פיתוח.
אם גילה באמת חשב שהייתה תועלת לציבור מ"פירוק המונופול", גילה היה צריך לפעול בתאום עם שר האנרגיה לפסול את הרישיונות בגלל אי עמידת הזכיינים בחובת הפיתוח. במקום "לפרק" ע"י פסילת הרישיונות, הממונה הציע לזכיינים, בעיקר דלק, למכור חלק מאחזקותיהם. מתווה הגז גם דורש מכירת חלק מאחזקות הזכיינים במתכונת דומה.
הבעיה היא שמשקיעים שייכנסו לנעליה של דלק ישלמו מחירים לפי ממוצע ההכנסות ומחירי הגז כיום, תמחור לפי מגמת המחירים הקיימת יביא לכך שבעת המכירה דלק יוכל להרוויח בבת אחת את כל הרווחים המונופוליסטיים הצפויים על פני שנים (לפי ערך מהוון). אחרי ה"אקזיט" הנאה ע"י דלק, בעקבות התמחור הגבוה לא יישארו לזכיינים החדשים רווחים מונופוליסטים, כך שלא יישאר לאחר מכן מקום להורדת המחיר ע"י פיקוח.
פטורים נוספים במתווה לפי סעיף 52
מתווה הגז כולל חמישה פטורים לחוק ההגבלים לפי סמכות נתניהו כשר הכלכלה. הראשון הוא פטור מהסדר הכובל "שנוצר לכאורה על פי עמדת הממונה". זה המהלך המתבקש היחיד במתווה, כדי לסיים את התירוץ לעכב את הפיתוח. אין שום הצדקה לקישור הפטור הזה לעוד הטבות לזכיינים. בנוסף לפטור הראשון, יש שני פטורים ל"הסדר הכובל שייווצר לכאורה" כשהזכיינים ישווקו במשותף את הגז. כאן מדובר בפטור סרק, כאשר לא היה נוצרת תחרות אם הזכיינים היו מוכרים בנפרד (מכיוון שאף אחד לא היה יכול למכור יותר מהכמות שהוקצבה לו).
בנוסף לשלושת הפטורים הראשונים, נתניהו גם הכניס שני פטורים שבפועל מבטלים את תוקף חוק ההגבלים עד ל-2025 עבור הזכיינים. הפטור הרביעי קובע על פניו שאם הזכיינים כובלים לקוח בניגוד לחוק עד ל-1.1.2025, המדינה לא תתערב. הפטור החמישי קובע על פניו שעד ל-1.1.2025, עם אופציה הארכה ל-2030, המדינה לא תתערב בפגיעות ברווחים שנגרמות מניצול הזכיינים בכוח המונופול שלהם.
ביתר המתווה, נתניהו קובע שהמחיר הגבוה יישאר על כנו, עם הצמדות לא סבירות. הוא גם מאשר את מכירת רישיונות תנין וכריש לפי רווחים מונופוליסטים, מאשר עוד דחייה בפיתוח לוויתן, לא מחייב את הזכיינים להגברת התפוקה מתמר או לבניית צינור נוסף, ומבטיח את הורדת המס על יצוא, כך שהכנסות המדינה מיצוא יהיו זניחים יחסית לערך הגז למדינה בטווח הארוך.
סיכום
אין מנוס מלהגיע למסקנה שוויתורי הממשלה לאורך השנים משרתים רק את אינטרס הזכיינים. בעשור האחרון ניתן לראות רצף של ויתורים על חשבון רווחת הציבור בנוסף לאלה שהוזכרו לעיל:
2005 הממונה אישר העברת זכויות נפט בתמר לחברת דלק, במקום פסילת הרישיון, לאחר עזיבת המפעיל (למרות שמיקום המאגר כבר היה ידוע לפי סקרים סייסמים).
2006 הממונה האריכה את רישיון תמר עד לסוף 2008, תקופה לא חוקית כי החוק אוסר על תוקף רישיון ליותר משבע שנים.[12]
2013 חברת החשמל ויתרה על צינור נוסף, למרות שגם יתר המשק היה תלוי בו.[13] החלטת הממשלה על יצוא כללה הטלת חובה על הקמת צינור נוסף, שגם לא יושמה.
2015 הממונה הקנה חזקה לזכייני רישיון שמשון בניגוד לחוק, למרות שהזכיינים הודיעו שאין בכוונתם לפתח אותו.[14]
היום צריכים למחות נגד המתווה שמקנה זכויות נוספות לזכיינים בתירוץ שהן דרושות למען פיתוח המאגרים ואספקת הגז. זכיין שלא יתחיל לפתח מאגר מחר בבוקר צריך להפסיד את הרישיון. לאחר פסילת הרישיונות, המדינה צריכה להוציא את כל המאגרים לפיתוח דרך מכרזים, לפי קצב פיתוח שיתאים לצריכת המשק, כולל ההיבט של יתירות. בכך הציבור יוכל להשיג את התועלת המרבית מאוצרות הטבע הלאומיים
[1] energy.gov.il/LegislationLibrary/315_001.doc
[2] http://maya.tase.co.il/bursa/report.asp?report_cd=885576 דלק קידוחים, דוח שנתי 2013, דף א-258.
[3]
(יש לציין שבכירים בחברת החשמל מאותה תקופה חשודים היום בקבלת שוחד בפרשת סימנס.)
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=888225
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=596919
http://www.themarker.com/law/1.2683294
[4]
http://www.themarker.com/law/1.2683294
http://www.themarker.com/markets/1.1562843
[5]
חוק ששינסקי קבע שמס מיוחד יוטל במלואו אחרי שרווחי הזכיינים יגיעו ל-200% מהוצאות הפיתוח (או 280% במקרה של תמר, ולא לשכוח שמדובר בהוצאות שמשולמות לחברת נובל כמפעיל, כך שיתכן שההוצאות מנופחות). כפי שאמר ירון זליכה, בהפגנה ביולי 2015:
"אומרים לנו שמאות מיליארדי שקלים יזרמו לכיסו של עם ישראל. מה הם שוכחים להגיד? שכיסו השני של עם ישראל ישלם כפול. על כל 200 מיליארד שקל שעם ישראל ישלם מכיס אחד, יחזרו אליו רק 100 לכיס השני. מאוד נחמד. אני, כרואה חשבון, מעדיף לא לשלם את ה-200 ולא לקבל את ה-100….ולא דיברתי עוד על עלויות הביטחון שהשיתו עלינו." http://www.themarker.com/news/1.2675911
[6] ר: "עוד בכיר באוצר ייהפך למיליונר אצל תשובה: אודי ניסן מונה ליו"ר דלק" http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3588914,00.html
בזמן האחרון, השר לאיכות הסביבה, אבי גבאי, הציע מתווה אלטרנטיבי שקורה לבטל את חוק ששינסקי, לפקח על המחיר, ולהטיל מס בלו כמו במשק הדלק. http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3671855,00.html
[7]
גישת הממשלה היא שלמרות שהרישיונות חולקו בחינם, בניגוד לנהלים מקובלים ליתר העולם, ולמרות שהרבה חברות בתעשיית הנפט היו באות לעשות את העבודה תמורת רווחים מספקים, מקובלים בתחום, המדינה צריכה לשלם לזכיינים לפי מחירים בעולם, ובכך להבטיח להם רווחים מונופוליסטיים, הרבה מעבר למקובל בתחום. כמובן, כאשר המחירים בעולם צנחו בשנה האחרונה, לא היה תיקון כלפי מטה.
http://www.themarker.com/dynamo/1.1714385
http://www.themarker.com/dynamo/1.1728491
http://www.themarker.com/dynamo/1.1718182
"חוזה הגז של חברת החשמל ותמר יפגע בתחרות" http://www.themarker.com/markets/1.1562843
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3771516,00.html
[8]
"משרד האנרגיה הסתיר דו"ח – דלק ונובל חמקו מפיצוי של מיליארדים"
http://www.themarker.com/news/mevaker/1.2143324
[9]
לפי מה שפורסם לגבי הנוהל החדש והסודי "חזקה ניתנת על-ידי הממונה על ענייני הנפט לאחר שהוכח בפניו כי יש בהפקה כדאיות כלכלית ("תגלית מסחרית"). http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02596.pdf
http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3412224,00.html
לפי החוק, בניגוד לנוהל, הזכיין מודיע על תגלית לפי הבנתו (סעיף 58) ומקבל באופן אוטומטי את החזקה (סעיף 26).
[10]
"רשות ההגבלים תמנע ממונופולים לגבות מחירים מופרזים"
http://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3615902,00.html
http://www.themarker.com/news/1.2902707
[11]
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000830440
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3627687,00.html
בהסכם השותפות בתמר, השותפים היו מתחרים. בהסכם השותפות בלוויתן שנחתם ב-2008, השותפים לא היו מתחרים. עם מתן הפטור לתמר ב-2006, הממונה רונית קן כתבה:
"לישראמקו מזה, ולקבוצת דלק מזה, זכויות ברוב רובם של רשיונות הקידוח התקפים כיום בישראל. אם יימצא בעתיד הקרוב גז טבעי בשטח ישראל, קיימת אפשרות סבירה שיהיה זה בתחומי רישיון או שטר חזקה המוחזק על ידי מי מהן. שיתוף הפעולה עלול אפוא להביא לצינון תחרות ביניהן או בין מי מהן לבין המיזם המשותף, במקרה שמי מהן תוכל להפיק גז בשדה אחר, ובהפחתת התמריץ של כל אחת מהן לבצע השקעות נוספות בחיפושים….מותנה מתן הפטור בתנאים הבאים: התאגידים המקומיים [הוגדרו כקבוצת דלק וישראמקו] לא יחזיקו במשותף, בין לבדם ובין בצד מחזיקים נוספים, בכל זכות גז למעט זכות הנובעת ישירות ובאופן בלעדי מרשיונות מתן ו/או מיכל, אלא באישור מפורש," http://www.antitrust.gov.il/subject/117/item/25649.aspx)
וודסייד כנרה פרשה כי לא קיבלה הנחות מס מספיקות משר האוצר לפיד:
From Nobel Energy 2014 form 10-K: "In May 2014, we announced that negotiations between the parties had terminated. One factor contributing to Woodside's withdrawal was their inability to reach agreement with the Israeli government on various export tax issues."
[12] הסיכוי לתגלית בתמר נחשב כ-35% לפני התגלית:
http://www.bizportal.co.il/gazandoil/news/article/398910
[13] חברת החשמל, בוטלה ההתחייבות לצינור נוסף, למרות שכל יתר המשק גם חיכה להשלמת הצינור.
www.themarker.com/dynamo/1.1993443
[14] ב-15.6.2015, לפי הודעת הזכיינים, הממונה הודיע להם שבכוונתו להעניק להם חזקה. אבל הזכיינים כבר מחקו את ההשקעות בחיפוש מהספרים שלהם, מהלך בוטה שמדגיש שאין להם כוונות לפתח את המאגר כי הפיתוח אינו כלכלי. יש לציין שלפי מתווה הגז, כמות הגז בשמשון יחשב בחישוב הכמות המותרת ליצוא.
http://www.themarker.com/markets/1.2592626
http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3661515,00.html